אהלות, פרק י, משנה ב. שוב אנו נמצאים בתוך בית שבתקרתו נפערה ארובה, פתח או צוהר הפונה ישר כלפי השמים. המשנה הקודמת עסקה בארובה שיש בה טפח על טפח, השיעור שאהלות נוקטת בו בכל מקום לפתח המכשיר להעביר טומאה. משנתנו עוסקת באפשרות השנייה: "אין בארובה פותח טפח", כלומר אין בנקב שיעור זה בשני ממדיו. כל הדינים שלפנינו נובעים מן העובדה היחידה הזאת.
טומאה בבית וכלים כנגד הארובה
המקרה הראשון: מת, או חלק ממת המטמא באוהל, מונח בתוך הבית. "בבית" משמעו כאן כמו במשנה הקודמת: הטומאה נחה תחת התקרה האטומה ולא תחת הפתח. ומה דין כלי המונח על הרצפה ישר תחת הארובה? הדין הוא "כנגד ארובה טהור", כל מה שנמצא כנגד הנקב נשאר טהור.
ומדוע? מפני שאין על אותו כלי גג. הוא רואה את פני השמים. אפשר היה להקשות: הרי הפער שמעליו קטן מטפח, ונחשיב אותו כאילו הוא סתום ונראה את המקום הזה כחלק מן הבית. קושיה זו היא בעצם עיקרון לבוד, שאנו מכירים ממסכת סוכה: פער של פחות משלושה טפחים נחשב מן הדין כסתום. תשובת המשנה היא שבהלכות טומאה אין אומרים לבוד כלל, ואף לא בפער הקטן מטפח. קטנה כמה שתהיה, הארובה היא פתח, וכלי היושב תחתיה אינו נמצא תחת גגו של הבית. לפיכך אין הטומאה שבבית מגיעה אליו.
ומובן שהכלים הנמצאים תחת התקרה עצמה נטמאים. הם בתוך אוהל המת יחד עם הטומאה.
טומאה כנגד הארובה
עתה נהפוך את התמונה. הטומאה שבבית מונחת ישר תחת הארובה, כלומר אם היה אדם עומד מעל אותו מקום היה רואה את השמים הפתוחים. כאן פוסקת המשנה "הבית טהור", כל הבית נשאר טהור. אף כלי אחד שבבית אינו נטמא, לא הכלים שתחת התקרה ואף לא הכלים המונחים תחת הארובה סמוך ממש לטומאה, שהרי המת עצמו אינו תחת אוהל הבית כלל.
גם כאן נמשך הלב לטעון להיפך. פעם אחר פעם למדנו שאוהל שיעורו בטפח, ולפיכך פתח שאין בו שיעור זה ראוי שייסתם מדין לבוד, ולבוד עצמו הלכה למשה מסיני הוא. תשובת המשנה עומדת בעינה: אין ללבוד מקום בהלכות טומאה. פתח, פתח הוא.
נתן רגלו על הארובה
ממשיכה המשנה: המת מונח תחת החלק המקורה, "ונתן רגלו מלמעלן", אדם שעל הגג מניח את רגלו על הנקב וסותם אותו. הפסק הוא "טהור". מצבו טוב לאין ערוך מזה של האדם במשנה הקודמת, שארובתו הייתה טפח על טפח ורגלו נטמאה. כאן הרגל נשארת טהורה, מפני שאין הטומאה עוברת אלא בפתח שיש בו כל השיעור, טפח על טפח. כאן בדיוק מתגלה ההבדל שבין טפח שלם לפחות ממנו. יש טפח, הטומאה עולה דרך הנקב ואוחזת ברגל. אין שיעור, נשארת הטומאה במקומה.
שים לב עד כמה מדקדקת המשנה. אין אנו אומרים שהפתח הקטן נחשב סתום: לכן טומאה שתחת הארובה אינה מתפשטת אל הבית, ולכן טומאה שבבית אינה מגיעה אל כלי המונח תחת הארובה. הפתח פתח הוא באמת. אלא שאין פתח מעביר טומאה אלא אם כן יש בו טפח. לפיכך המניח את רגלו על ארובה שאין בה פותח טפח נשאר טהור. אין הטומאה נכנסת לאוהל ואינה יוצאת מאוהל בפחות מטפח.
רבי מאיר: כשהמת מונח ישר תחת הפתח
עתה מעבירה המשנה את הטומאה למקום אחר. היא בתוך הבית, אך "כנגד ארובה", ישר תחת הפתח הצר הזה. ואז "ונתן את רגלו מלמעלן": אדם העומד למעלה מוריד את רגלו על הנקב. "רבי מאיר מטמא", רבי מאיר פוסק שנטמא, שכן רגלו עשתה אוהל על גבי הטומאה.
ובמה שונה הדבר מן הדין שקדם? קודם היה המת מונח תחת החלק המקורה של הבית, וכדי להשפיע על הרגל היה צריך לעלות דרך הפער הצר, ופתח שאין בו טפח אינו מאפשר זאת; ואף רבי מאיר מודה שאדם כזה נמלט מן הטומאה. במקרה שלפנינו אין למת תקרה מעליו מלבד האדם עצמו. אין הוא עומד בקצהו הרחוק של מעבר צר; רגלו היא הכיסוי הפרוס מעל המת. זהו אוהל לכל דבר, ולפיכך מטמא אותו רבי מאיר.
חכמים: מה קדם למה
"וחכמים אומרים", חכמים מחלקים חילוק. "אם טומאה קדמה את רגלו": אם היה המת מונח תחת הפתח מקודם, ואחר כך בא וקירה עליו ברגלו, נטמא, שהרי בהנחת רגלו עשה כיסוי על גבי טומאה. "אם רגלו קדמה את הטומאה": אם עמד תחילה מעל הנקב, ורק לאחר מכן הובא המת תחתיו, הוא נשאר טהור. רגלו כבר סתמה את הפער, והבית עמד סתום; ומאותה שעה ואילך אין לטומאה שהוכנסה למטה דרך לעלות אליו בפתח שאין בו טפח.
רבי שמעון ושתי הרגלים
רבי שמעון מוסיף מקרה נוסף: "שתי רגלים זו על גב זו שקדמו את הטומאה", שתי רגלים זו מונחת על זו, ושתיהן הגיעו לפני שבאה הטומאה. תאר לעצמך: ראובן מהלך על הגג וסותם את הארובה ברגלו. בא שמעון ומניח את רגלו על רגלו של ראובן. ורק אז מונח מת למטה, כנגד הנקב. עכשיו "משך הראשון את רגלו", ראובן מוציא את רגלו מתחת רגלו של שמעון, "ונמצא רגלו של שני שם", ונמצא שרגלו של שמעון היא הסותמת עכשיו את הפתח.
הדין הוא "טהור". שמעון נמלט מן הטומאה, "מפני שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה": רגלו של הראשון הייתה במקומה בשעה שלא הייתה עוד טומאה למטה. ראובן סתם את הפער בזמן שלא היה תחתיו דבר טמא, ומאותו רגע נחשב הבית אוהל סתום שאין הטומאה חודרת אליו, שהרי אין בנקב פותח טפח. וכשמשך ראובן את רגלו, לא נפרצה הסתימה באמת אף לא לרגע, שהרי הרגל השנייה כבר מילאה את התפקיד. נמצא שהאוהל עומד בעינו כאוהל שקדם לטומאה, ושמעון טהור.
והאם חכמים מסכימים כאן? אינם מסכימים. אף הם סוברים שרגל שקדמה לטומאה מותירה את בעליה בטהרתו, אלא שאין הם רואים את שמעון כמי שקדם לכלום. שאלתם אל שמעון פשוטה: מאימתי החלה רגלך לשמש כיסוי לפתח? לא בשעה שדרכת על רגלו של ראובן, שהרי באותו רגע לא כיסית כלום. תורך מתחיל ברגע שמשך ראובן את רגלו, ואז כבר הייתה הטומאה מונחת למטה. לדעת חכמים, אם כן, שמעון טמא.
חזרה על המשנה
הארובה שלנו בכל המשנה קטנה מטפח. ראשית: אם יש טומאה תחת תקרת הבית, כלי המונח כנגד הארובה נשאר טהור, מפני שהוא רואה את פני השמים. אין אומרים לבוד לסתום פער של פחות מטפח לעניין הלכות טומאה. וכן להיפך, אם הטומאה מונחת ישר תחת הארובה, הכלים שבבית נשארים טהורים.
ומכאן לנקודה שבה השיעור הקטן משנה את התוצאה. המת מונח תחת החלק המקורה ואדם סותם את הארובה ברגלו. אם היה בנקב טפח שלם היה נטמא; כיוון שאין בו שיעור, הוא נשאר טהור, שהרי פתח שאין בו שיעור אינו מוציא טומאה ואינו מכניס אותה.
הרי שאנו מדקדקים בחוט השערה, ולשני הכיוונים. אין הפתח נחשב סתום, ולכן טומאה שתחתיו אינה מטמאה את הבית וטומאה שבבית אינה מטמאה כלים שתחתיו. ואף על פי כן, כדי שתצא הטומאה מן הבית ותעלה אל רגלו של האדם צריך טפח שלם, וכאן אין.
ומה אם המת מונח לא תחת התקרה אלא ישר תחת הארובה, ואדם מכסה אותו ברגלו? רבי מאיר מטמא, שכן אין השאלה עוד אם יכולה הטומאה להידחק דרך פתח; האדם עצמו הוא הכיסוי שעל גבי המת. למעשה, אדם שבא אל רב ואמר "הנחתי את רגלי על ארובה שאין בה פותח טפח" היו שואלים אותו היכן היה המת מונח: תחת התקרה, והוא טהור; ישר תחת הנקב, ולדעת רבי מאיר הוא טמא.
אלא שהלכה כחכמים, ולפיכך שאלתו הבאה של הרב היא: מה היה שם קודם? אם הטומאה הייתה שם כבר ואתה באת וכיסית אותה, אתה טמא. אם כיסית את הפתח תחילה והטומאה הובאה לאחר מכן, אתה טהור, מפני שרגלך כבר הפכה את הבית לאוהל סתום, ואין הטומאה עוברת בפתח שאין בו טפח.
ולבסוף המקרה של הרגלים זו על זו. ראובן מספר שסתם נקב בשעה שלא היה תחתיו דבר טמא, ומרגיעים אותו: האוהל נסתם לפני שהגיעה הטומאה, ופער שאין בו טפח אינו מעביר טומאה. ואז מספר שמעון שעמד על רגלו של ראובן וראובן משך אחר כך את רגלו. בזה נחלקו השיטות. חכמים מטמאים את שמעון: משיכת רגלו של ראובן פותחת את המניין מחדש, שהרי רק אז מתחילה רגלו של שמעון לשמש כיסוי, ובאותה שעה כבר מונח המת למטה. רבי שמעון מטהר אותו, שלדעתו לא נשתנה דבר. רגלו של ראובן סתמה את הנקב לפני שבאה הטומאה, שתי הרגלים היו במקומן לפני שבאה הטומאה, והחלפת האחת בשנייה אינה מעשה חדש. הסתימה נעשתה והיא עומדת, והיא קדמה לטומאה, ולפיכך אין הטומאה שלמטה עולה אל רגלו של שמעון דרך נקב שאין בו פותח טפח.