אהלות, פרק א, משנה ב. המשניות הראשונות של המסכת מונות עד כמה יכולה טומאת המת לעבור מדבר לדבר, וכמה חוליות יכולות להיות בשרשרת כזו. המשנה הראשונה תיארה שרשרת של שניים: ראובן נוגע במת, שמעון נוגע בראובן, וכאן נעצר הקו. אין לוי בתמונה הזו. משנתנו שואלת עכשיו על שרשרת ארוכה יותר, של שלוש חוליות, ומראה לנו את המקרה שבו הדבר קורה.
שואלת המשנה: "כיצד שלשה?" כיצד מגיעים למניין של שלושה? ומשיבה: "כלים הנוגעים במת", כלים הנוגעים בגוף המת.
המשנה מציגה את שאלתה: "כיצד שלשה?" באיזו דרך מגיע המנין לשלושה? ותשובתה קצרה: "כלים הנוגעים במת", כלים הבאים במגע עם גוף המת.
כאן מונח חידושה של המשנה. האינטואיציה שלנו אומרת שמגע במת עולה תמיד בירידת דרגה אחת. הגוף הוא הדרגה החמורה שיש, אבי אבות הטומאה, ולכן כל הנוגע בו אמור לצאת דרגה אחת למטה, כאב הטומאה. אצל בני אדם האינטואיציה הזו מדויקת לגמרי: אדם שבא במגע עם המת נעשה אב הטומאה, והגוף שומר על דרגתו שלו. אבל בכלי הדין שונה. המגע במת אינו מוריד אותו בדרגה כלל. הוא עומד יחד עם הגוף עצמו, בדרגת אבי אבות הטומאה.
מכאן לשון המשנה: "כלים הנוגעים במת", כלים הבאים במגע עם המת, נמצאים באותה דרגה שבה נמצא המת, אבי אבות הטומאה. "וכלים בכלים", וכלי נוסף המקבל טומאה מן הכלי הראשון יורד דרגה ויוצא אב הטומאה. בשלב השני הזה מתחילה סוף סוף הירידה במעמד: הכלי שנגע בגוף שווה לו כאבי אבות הטומאה, והכלי שקיבל ממנו אינו אלא אב הטומאה.
שתי החוליות הראשונות הללו נושאות את החומרה המלאה: הן טמאות טומאת שבעה, טמאות שבעה ימים. משמעות הדבר גם שהן זקוקות לתהליך של פרה אדומה, בהזאת האפר בשלישי ובשביעי.
החוליה השלישית
ועכשיו בא השלב השלישי: "והשלישי, בין אדם בין כלים, ראשון לטומאה וטמא טומאת ערב." מי שבא בהמשך השרשרת, בין אם אלו כלים שלישיים הנוגעים בכלים השניים, ובין אם זה אדם הנוגע בכלי השני, הוא ראשון לטומאה וטמא רק עד הערב.
כדאי למנות את השלבים אחד אחד. שלב ראשון הוא הכלי שנגע בגוף, ודרגתו אבי אבות הטומאה. שלב שני הוא הכלי שקיבל ממנו טומאה, והוא עומד כאב הטומאה. שלב שלישי הוא מי שבא אחריו, בין אדם ובין כלי נוסף, וזה נמצא בדרגת ראשון לטומאה, טמא לאותו יום בלבד עד צאת הכוכבים. שני השלבים הראשונים, שדרגתם אבי אבות הטומאה ואב הטומאה, טמאים טומאת שבעה; השלישי קל מהם בהרבה ואינו טעון הזאת אפר פרה אדומה כלל.
מהיכן נלמד הדבר?
השאלה המתבקשת היא מה מלמד אותנו שכלי הנוגע במת שומר על דרגתו ואינו יורד כדרך שאדם יורד. המקור הוא פסוק בתורה: כל אשר יגע, בשדה הפתוח, "בחלל חרב או במת", בהרוג חרב או במת, טמא טומאת שבעה.
לכאורה המילה "חרב" מיותרת. המת מטמא בכל אופן שבו נגרם המוות, בין באלימות בין במחלה, והפסוק ממילא ממשיך ואומר "או במת" בפירוש. החרב נזכרת כדי לקבוע כלל: "חרב הרי כחלל", הכלי דינו כדין הנהרג. חלל הוא גוף שיצאה ממנו הנשמה, והפסוק מעמיד את החרב בשווה לו: כשם שגוף שנשמתו יצאה ממנו הוא בדרגת אבי אבות הטומאה, כך גם הכלי שנגע בו.
האם הלכה זו נאמרה בחרב ממש בלבד? הברטנורא סובר שגם כלים אחרים בכלל, ובהם כלי עץ הראויים לטבילה במקווה, ואף בגדים. כלי חרס הוא היוצא מן הכלל היחיד. חוץ ממנו, כל כלי הבא במגע עם המת נמצא בדרגת אבי אבות הטומאה. אך יש מן הראשונים שמצמצמים הלכה זו לכלי מתכת בלבד.
סיכום
המקרה שלפנינו, אם כן, הוא כלי (של מתכת, או גם של חומרים אחרים לפי הדעות שהובאו) שבא במגע עם המת. הכלי הזה הוא שלב ראשון, ודרגתו לא נפגעה: אבי אבות הטומאה. משם הוא מטמא כלי שני, שלב שני, שיורד לדרגת אב הטומאה. אותו כלי שני מגיע בתורו לאדם או לכלי שלישי, והמקבל בשלב השלישי, בין אדם בין כלי, עדיין טמא אך ירד לדרגת ראשון לטומאה. שני השלבים הראשונים, שדרגתם אבי אבות הטומאה ואב הטומאה, טמאים טומאת שבעה, והאחרון טמא לאותו יום בלבד, עד שיעריב היום.