אהלות, פרק ח, משנה א. הפרק הזה מלמד אותנו חלוקה יסודית. אהל יכול להיעשות ממגוון עצום של חומרים, אבל על פי ההלכה יש רק ארבעה סוגי אהלים, והסוגים נקבעים לפי מה שהאהל עושה בפועל.
ארבעת הסוגים
המשנה מונה אותם:
- "יש מביאין את הטומאה וחוצצין": יש אהלים הממלאים שני תפקידים בבת אחת. הם מעבירים את הטומאה למטה, לאדם או לכלים הנמצאים תחתיהם, ובאותה מידה הם משמשים כחציצה. אם מעמידים אהל כזה כשהטומאה מצד אחד ואדם או כלים מצד שני, הטומאה נעצרת והם נשארים טהורים.
- "מביאין את הטומאה ולא חוצצין": אהל שיש בכוחו להביא טומאה על אדם ועל כלים, אבל אין בכוחו לעכב את הטומאה.
- "חוצצין ולא מביאין": להיפך, אהל המונע מן הטומאה לעבור אבל אינו מביא אותה.
- "לא מביאין ולא חוצצין": אהל שאינו עושה לא את זה ולא את זה.
דוגמאות לכל אחד מארבעת הסוגים יבואו בהמשך, בעזרת השם. המשנה שלנו פותחת בקבוצה הראשונה.
"אלו מביאין וחוצצין"
אלו הדברים הפועלים לשני הכיוונים. אם הם פרושים מעל אדם או כלים, והטומאה נמצאת תחתיהם יחד איתם, הטומאה נמשכת אל האדם ואל הכלים גם בלי שום נגיעה בטומאה עצמה. ובמצב ההפוך הם מגינים: טומאה שמתחתיהם לא תעלה למה שמעליהם, וטומאה שעל גביהם לא תרד למה שתחתיהם. זהו האהל השלם, הפועל משני הצדדים.
הכלים הגדולים
"השידה": תיבה גדולה, בשיעור ארון. ויש מפרשים שהיה זה מין מרכבה שבה היו נוסעים השרים.
"והתיבה": הברטנורא מפרש שתיבה היא ארגז קטן מן השידה, מן הסוג שהשולחני, מחליף המעות, מעמיד לפניו בשביל מעותיו. ואף על פי כן מדובר עדיין בתיבה גדולה. זכרו את מסכת כלים פרק כד, שם הביאה המשנה רשימות ארוכות של כלים, וכל אחד מחולק לשלוש דרגות. שם למדנו "שלש תיבות הן": התיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס, שהרי יושבים או שוכבים עליה; זו שפתחה מלמעלה מקבלת רק טומאת מת; "והבאה במידה", הגדולה מאוד, "טהורה מכלום", יוצאת לגמרי מכלל טומאה. באיזו תיבה עוסקת המשנה שלנו? בשלישית, בגדולה. אמנם אין היא מגיעה לשיעורי השידה שנזכרה לפניה, אבל היא גדולה דיה כדי להישאר טהורה.
"והמגדל": כמשמעו מגדל, כלומר ארון גבוה עם מדפים, שבו היו מאחסנים את כלי הבית. פגשנו אותו במשניות קודמות.
"כוורת הקש": סל גדול הארוג מקש; לפעמים היו אורגים סלים כאלה מערבה או מלולבי דקל. "כוורת הקנים": אותו סוג של סל גדול, ארוג מקנים.
"ובור ספינה אלכסנדרית": גם זה מוכר לנו ממסכת כלים. אלו היו הספינות הגדולות שהפליגו בימים. אדם עשוי לחשוב שבלב ים מי שתייה הם הדבר האחרון שיחסר, הרי כל האוקיינוס סביבך. אבל מים מלוחים אינם ראויים לשתייה. לפיכך היו הנוסעים צריכים לשאת איתם את מי השתייה שלהם, או לקוות לגשמים. ולכן נשאה הספינה כלי עצום, מעין בור, שבו אגרו את מי השתייה, וזהו ה"בור" שהמשנה מדברת בו.
שני התנאים
כל הכלים האלה חוצצים בפני הטומאה רק "שיש להם שולים", כלומר שיש להם תחתית שטוחה שעליה הם עומדים במקום אחד. אם הכלי בנוי כך שאפשר לגלגל אותו ממקום למקום, אין הלכה זו נוהגת בו.
התנאי השני הוא השיעור: "והן מחזיקין ארבעים סאה בלח, שהם כוריים ביבש", שקיבולם יגיע לארבעים סאה של נוזל, שבמידה יבשה הם שני כור. תנאי זה חל על כל אחד מן הכלים שנמנו למעלה. ארבעים סאה של נוזל הוא מספר מוכר, שהרי זו כמות המים הדרושה למקווה כשר; שני כור של דבר יבש, זרעים או פירות, יוצאים בערך שישים סאה. כלי בקיבול כזה נמצא לגמרי מחוץ לקבלת טומאה, וכמו כן הוא עומד כמחיצה בפני הטומאה.
דברים קטנים יותר הפרושים וחוצצים
עכשיו המשנה עוברת לדברים שאינם כלים גדולים כלל, ובכל זאת גם הם מביאים את הטומאה וגם חוצצים בפניה.
"והיריעה": יריעה ארוגה של בד או של עור, הפרושה כמכסה ועושה גג על מה שתחתיה. "והסקורטיא": סינר של עור. "והקטבליא": יריעת עור. "והסדין": סדין של בד, דבר שפגשנו בו פעמים רבות. "והמפץ": מחצלת רכה, ארוגה מקנים גמישים. "והמחצלת": מחצלת קשה, ארוגה מקנים קשים, ואף היא מוכרת לנו ממשניות קודמות.
בכל אלו דורשת המשנה "שהן עשויין אהלים", שנעשו בצורת אהל. משנעשה כך, יש להם דין אהל לכל דבר והם עושים את כל מה שאהל עושה. מת תחת מכסה כזה, ואדם או כלים שם גם כן, והטומאה מתפשטת אליהם. טומאה תחתיו ואדם או כלים מעליו, והמכסה חוצץ בפני הטומאה; טומאה מעליו ואדם או כלים תחתיו, ושוב הטומאה נעצרת.
ומה אם החומר אינו מוצב בצורת אהל? נניח שאדם מעמיד ארבעה מוטות ופורש את הסדין על גביהם, כמין חופה. זה אינו נחשב. צריך שיהיה גם דופן וגם גג, כדרך אהל.
כאן מתעוררת שאלה. כמה מן הדברים האלה מקבלים טומאה בעצמם. והרי קבענו שכל דבר המקבל טומאה אינו יכול לחצוץ בפני הטומאה? הברטנורא משיב שהכלל הזה נאמר בדבר המשמש בתור כלי. אבל אהל חוצץ בפני הטומאה אף על פי שהוא מקבל טומאה.
עדר של בהמות
רשימת הדברים הפועלים לשני הכיוונים נמשכת. תחת אהל מסוג זה אדם או כלי נטמאים, ומה שנמצא מעליו, או טומאה שמעליו, נעצר. "ועדר בהמה טמאה וטהורה": בהמות העומדות יחד, ואין הבדל אם הן ממין טמא או ממין טהור.
בהמות? היכן האהל כאן? אין מדובר בבנייה של משהו מן הבהמות. אלא עדר עומד צפוף, תחתית בטניהן גבוהה יותר מטפח מן הקרקע, והרווחים שבין בהמה לבהמה קטנים מטפח. אם יש מת בחלל הזה, הטומאה מתפשטת, לפי שלכל דבר שבהלכה בטני הבהמות הן גגו של אהל. מה שתחתיו נטמא, ומה שמעליו אינו נטמא, שהרי אהל חוצץ בפני הטומאה.
הברטנורא מוסיף תנאי: זה דווקא כשהעדר עומד במקומו. עדר המהלך אינו אהל. הרמב"ם סובר שגם עדר מהלך הוא אהל.
מכונות, ועוף
מניין הדברים המביאים את הטומאה למטה וגם מונעים אותה מלעבור נמשך. "ומכונות חיה ועוף": המאורות שבהן חיות השדה גרות, והמקומות שבהם העופות שוכנים.
מאיזה שורש נגזרת המילה "מכונות"? הברטנורא שולח אותנו לאז ישיר, ללשון "מכון לשבתך פעלת ה'". הפסוק בשלמותו: "תביאם ותטעם בהר נחלתך", הקדוש ברוך הוא יביא אותם ויטע אותם בהר נחלתו, "מכון לשבתך", המקום המיושב והמוכן לשבתו, "פעלת ה'", שידי ה' עשו אותו, והכוונה לבית המקדש. ולפי זה "מכון" הוא המקום שבו בריה עושה לה בית.
התפארת ישראל מציין היכן החידוש: שום אדם לא בנה אותם; החיות או העופות עשו אותם בעצמם, ואף על פי כן הם אהל. ונקודה בעניין התרגום: עופות בונים קן, זה פשוט, אבל האם חיות בונות קן? המילה אינה מתכוונת לקן במשמעות של קן ציפור. חיות השדה אכן מתקנות לעצמן מקומות ושוכנות בהם.
"והעוף ששוכן": העוף עצמו, השוכן כך שהוא עושה אהל על גבי מת. הברטנורא מפרש שזה כשהעוף קשור לכותל או לעץ. אם אינו קשור אינו אהל, שהרי לא יישאר במקומו. וזכרו שהעופות יכולים להיות בריות גדולות מאוד.
אם בשדה
"והעושה מקום לבנה בשיבולין": דמיינו אם העובדת בשדה ובנה הקטן לצידה, בין שהיא משגיחה עליו ובין שלא היה לה עם מי להשאיר אותו. היא רואה שהשמש מכה בו, ואם מוצאת פתרון: היא כופפת את השיבולים העומדות זו אל זו ועושה מהן גג מעל הילד, כדי שיישב בצל. המחסה הזה הוא אהל לכל דבר.
צמחים בעלי עלים רחבים
"האירוס והקיסוס": שני צמחים נזכרים כאן, והכוונה לעלים שלהם, עלי האירוס ועלי הקיסוס. "וירקות חמור": צמח אחר לגמרי, ששמו כשמו, ירקות של חמור. הברטנורא קושר את שלושתם: כל אחד מהם הוא מין ירק שמוציא "עלים רחבין".
הרמב"ם מוסיף שעליהם של המינים האלה עומדים במקומם כל השנה, ושיש בהם טפח על טפח. עלים הנושרים לא היו נחשבים אהל, לא להביא טומאה ולא לחצוץ, ונקודה זו תתבאר יותר במשנה הבאה, בעזרת השם יתברך. ויש טעם אחר שנאמר לכך שהעלים האלה הם אהל: הם עבים וחזקים כל כך שאין הרוח מנידה אותם. זו דרכם של התוספות במסכת סוכה.
כל זה עוסק בעלים המחוברים עדיין לקרקע. משנתלשו, הדין מתחלק. אם באו עליהם אחד משבעה משקין, הרי נעשו ראויים לקבל טומאה, ושוב אינם יכולים לחצוץ. אם לא הגיע אליהם שום משקה כזה, הם נכללים בכלל אוכלין טהורין, מקרה שהמשנה תעסוק בו מיד. אם כן הנושא שלנו הוא עלים המחוברים עדיין באדמה, עבים ורחבים, טפח לכל כיוון, בין מפני שהם מתקיימים כל השנה ובין מפני שהם מוצקים דיים שהרוח לא תזיז אותם.
"ודלעת יונית": המילה דלעת מופיעה הרבה במשניות ומתפרשת בדרכים שונות, יש שמפרשים אותה כמין קישוא או מין אחר ממשפחת הדלועים. בכל אופן, גם לדלעת היונית עלים רחבים העושים מעין אהל בעודם מחוברים לקרקע.
אוכלין טהורין
"ואוכלין טהורין": אוכלים שהם במצב של טהרה. התוספות יום טוב מבאר את הכוונה: פירות נעשים עלולים לקבל טומאה רק לאחר שבאו עליהם, לאחר תלישתם מן הקרקע, אחד משבעה משקין. הסימן לשבעת המשקין הוא י"ד שח"ט ד"ם: יו"ד ליין; דל"ת לדבש; שי"ן לשמן; חי"ת לחלב; טי"ת לטל; דל"ת לדם; מ"ם למים. בלי מגע כזה לאחר התלישה, האוכל פשוט אינו מקבל טומאה. ובעודו גדל בשדה יש בהכרח לחות עליו, שהרי אין דבר גדל בלי מים, ואף על פי כן אין ללחות הזאת שום משמעות.
עד כאן רשימת המשנה הייתה בהסכמה אחת. כאן נרשמת דעה חולקת: רבי יוחנן בן נורי "לא היה מודה", לא הודה במקרה של "אוכלין טהורין". לדעתו אוכלים אינם עושים אהל כלל, אף אוכל שלא בא עליו משקה ואינו ראוי לקבל טומאה כעת, מטעם פשוט: אין אדם עושה מאכלו סככה להסתופף תחתיה.
דבר אחד הוא כן מודה בו, "חוץ מן", היינו לבד מן, "העיגול של דבילה". עיגול הדבילה חוזר ומופיע במשניות, ורבים יזכרו אותו מפרק אלו מציאות, ואפשר בהחלט שהיה בין המשניות הראשונות או הגמרא הראשונה שלמדו בחייהם. תאנים היו מייבשים ודוחסים לעיגולים; העיגולים האלה היו מצויים, ומאיזו סיבה שתהיה אנשים באמת השתמשו בהם לעשות צל. זהו, לדעת רבי יוחנן בן נורי, האוכל הטהור היחיד שיכול לעשות אהל. ואין ההלכה כמותו.
חזרה על המשנה
כל המשנה הזאת עסקה רק בראשון מארבעת הסוגים: האהל שגם מביא טומאה, שאם טומאה ואדם או כלי תחתיו יחד הם נטמאים, וגם משמש מפסיק, שאם טומאה מעל האהל או מתחתיו אינה מגיעה למה שבצד השני. המשנה הבאה תמשיך באותו סוג ראשון.
בחזרה: פתיחת המשנה היא שהאהלים נחלקים לארבע קבוצות, אלו שמביאים טומאה וגם עוצרים אותה, אלו שמביאים ואינם עוצרים, אלו שעוצרים ואינם מביאים, ואלו שאינם עושים לא כך ולא כך. אחר כך פתחה את רשימת הקבוצה הראשונה בכלים הגדולים: תיבות בגדלים שונים, סלים שנארגו מקש או מקנים, ובור מי השתייה של ספינה אלכסנדרית, בתנאי שלכל אחד יש תחתית שטוחה ואינו בנוי כדי לגלגלו ממקום למקום, ובתנאי שקיבולו מגיע לארבעים סאה בלח, כנגד שני כור ביבש כגון זרעים או פירות, בערך שישים סאה. אחר כך באו הבדים והעורות: יריעה פרושה למכסה, סינר של עור, יריעת עור, סדין של בד, מפץ רך ומחצלת קשה. עשה מכל אחד מהם אהל, בגג ובדופן, והרי הוא אהל פשוט המביא את הטומאה וחוצץ בפניה.
אחר כך עדר צפוף העומד במקום אחד, בהמות כשרות ולא כשרות כאחד. ולמה לפרט את שתיהן? התפארת ישראל מציע שהיינו יכולים לחשוב שעדר כשר אינו יציב דיו כדי להיחשב, לפי שבעליו נוטה יותר להוליכו משם, והמשנה מלמדת שהוא נחשב בכל זאת. אחר כך הבתים שעושות להן החיות והעופות, אף שאין בהם מעשה ידי אדם. אחר כך עוף העומד על גבי מת, שהברטנורא מתנה שיהיה קשור, כמו שהתנה בעדר שיעמוד במקומו. אחר כך האם שבשדה לצד בנה, הכופפת עליו את השיבולים העומדות לעשות לו צל, וזהו אהל אמיתי. אחר כך הירקות בעלי העלים הרחבים, עם התזכורת שאין אהל צריך להיות גדול: טפח אורך, טפח רוחב וטפח גובה מספיקים. ואוכלין טהורין, היינו פירות שמאז שנתלשו לא בא עליהם אחד משבעה משקין ולכן אינם מקבלים טומאה. רבי יוחנן בן נורי חולק בזה וסובר שאין עושים מן האוכל סככה, והוא מודה ביוצא מן הכלל אחד, העיגול של דבילה, עיגול דחוס של תאנים מיובשות.