אהלות, פרק ז, משנה א. משנתנו מציגה אחד מן המושגים המרכזיים של המסכת: הקבר הסתום. עד כה פגשנו את המונח הזה בדרך אגב; כאן המשנה מפרטת מה הופך חלל לקבר, ולהיכן מגיעה טומאתו. המקרים נעים מטומאה המונחת בתוך כותלו של בית דירות גבוה, דרך כותל ים עצום, אל נפש העומדת ממש מעל המת, ועד לסוכה קטנה שסמך אותה אדם לאותה נפש.
מהו קבר סתום?
הפסוק העוסק במי שנטמא בשדה הפתוחה מונה כמה מקורות טומאה: חלל חרב, מת, ולאחר מכן הוא מוסיף את התיבות "או בקבר". מתיבה זו למדו חכמים שקברו של המת, ולא רק המת והחרב, הוא עצמו מקור טומאה. הקבר מטמא גם במגע וגם באוהל, כלומר בכיסוי או בהיותו מכוסה, ובזה הוא שווה למת השוכב בתוכו. המניח את ידו על פני הקבר מבחוץ, או המאהיל עליו במקום שאין תחתיו שום חלק מן הגוף, טמא טומאת שבעה מלאה, כדין הנוגע במת או כדין מי שהיה אוהל על גביו.
כאן עולה שאלה. שלושה אפיקים יש שבהם המת מטמא: מגע; משא, נשיאה, אף בלא נגיעה כלל; ואוהל. נניח שהקבר מטמא במגע ובאוהל, ומה בדבר משא? לפני שמחפשים את התשובה, כדאי לתאר כיצד ייראה מקרה כזה בכלל: באיזה אופן אדם נושא קבר? המסכת תעסוק בזה בהמשך.
ומה מעניק לחלל דין של קבר? אין צורך שהמקום יהיה בית קברות, ואף לא שתעמוד עליו מצבה. מכיוון שמת, או אפילו חלק ממת בשיעור כזית, מונח בחלל (מקום ריק) שיש בו טפח אורך, טפח רוחב וטפח גובה, ואותו חלל סתום, אטום מכל צדדיו בלא פתח אחד, הרי המקום קבר. במקום שאין בו חלל בשיעור כזה, אין כאן קבר סתום כלל, ואנו עוסקים בטומאה רצוצה, טומאה דחוקה: היא בוקעת ועולה כלפי מעלה ובוקעת ויורדת כלפי מטה, אך אינה מתפשטת לשום צד.
טומאה בכותל של בניין רב קומות
המקרה הפותח: "הטומאה בכותל", הטומאה נמצאת בתוך הכותל, "ומקומה טפח על טפח", המקום שהיא תופסת הוא טפח על טפח, "על רום טפח", וגם גובה טפח יש בו. הכותל שמדובר בו הוא כותל חיצוני של בית, ועליו בנויה לא קומה אחת בלבד אלא אפשר שורה שלמה של קומות. וההלכה: "כל העליות שעל גביו אפילו הן עשר, טמאות", כל קומה שנבנתה למעלה, ואם עשר הן, עשר, טמאה.
מה טעם הדבר? אותו טפח של חלל בתוך הכותל, אטום מכל צדדיו וחלק ממת מונח בתוכו, הוא קבר סתום. ויש לשים לב גם כיצד בנוי מבנה כזה: הקורות הנושאות כל קומה נמתחות לרוחב הבניין וקצותיהן תקועות באותם כתלים עצמם. הכותל שהטומאה שוכנת בו הוא אפוא הכותל הנושא את כל הקומות שמעליו. וכיוון שיש לו דין קבר סתום, אין הטומאה נעצרת, וכלי המונח על שולחן בקומה העשירית נטמא.
עלייה אחת על גבי שני בתים
המשנה עוברת למקרה של עלייה אחת המונחת על גבי שני בתים. דמיין לעצמך שאתה נכנס מן הרחוב לקומת הקרקע. מימינך כותל ומשמאלך כותל, ושני הכתלים החיצוניים הללו עולים לכל גובה המבנה. אבל ממש לפניך כותל שלישי, החוצה את קומת הקרקע לשניים, חדר או דירה מכאן וחדר או דירה מכאן. מחיצה זו מתחילה בגובה הרחוב ונפסקת בקומה השנייה; מכאן ומעלה הבניין חלל אחד רצוף, ואין דבר העובר במרכזו. במקרה שלנו הטומאה נמצאת בתוך המחיצה האמצעית הזו, ולא באחד הכתלים החיצוניים.
וההלכה: "היא טמאה", אותה עלייה טמאה. אנשים וכלים שבקומה השנייה נטמאים, שהרי הקבר הסתום שבמחיצה שלמטה מעלה את טומאתו לאותה עלייה ולכולה. "וכל העליות שעל גביו טהורות", כל קומה שלמעלה מזה, מן השלישית ועד העשירית, נשארת טהורה, שתקרת אותה קומה שנייה חוצצת ועוצרת את עליית הטומאה.
ומדוע לא חצצה תקרה כזו במקרה הקודם? מפני ששם הטומאה הייתה בכותל חיצוני, העולה לכל גובה הבית ומקבל את קורות כל קומה וקומה. מחיצה זו, לעומת זאת, אינה מחוברת לשום דבר מלבד הקומה השנייה, שמרכזה נשען עליה. לפיכך אותה קומה נטמאת, וגגה שם קץ לדבר.
כותל השונית
מכאן עוברת המשנה לכותל שונית, כותל הנבנה לאורך החוף, בחוף הים. כותל כזה עבה מאוד, סוללה שנועדה לעצור את הים כדי שסערה לא תשטוף את היבשה. וכיוון שכל תכליתו חוזק בלבד, בונים אותו אטום, בלא חללים בתוכו, ובוודאי בלא חלל שיש בו טפח בכל אחד משלושת המידות.
המסקנה מתחייבת מעצמה: טומאה שבתוך כותל כזה בוקעת ועולה, פורצת דרכה ישר למעלה, ובוקעת ויורדת, פורצת דרכה ישר למטה, ואין דבר הולך לצדדים. זו טומאה רצוצה, ואין לכותל דין קבר סתום; לשם כך היה צריך חלל טפח רוחב, טפח אורך וטפח גובה, ודווקא קבר סתום כזה הוא המוציא טומאה לכל הצדדים.
נפש אטומה
עכשיו מלמדת המשנה על נפש אטומה. נפש היא המבנה הנבנה על גבי הקבר לציון, מונח שאפשר שאתה זוכר ממסכת שקלים. כאן נקבר המת בלא ארון, שדרכו להשאיר חלל טפח; הגוף מונח בקרקע והציון עומד ממש עליו, ואין למצוא בשום מקום חלל טפח פתוח. זו כוונת אטומה, סתומה וסגורה.
וכיוון שאין כאן חלל טפח, אין הציון קבר סתום ואינו מטמא לצדדים. לפיכך "הנוגע בה מן הצדדים טהור", כל הנוגע בה בצדיה, במקום שאין תחתיו גוף, נשאר טהור, "מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת", שטומאה זו בוקעת למעלה ולמטה בקו ישר ואינה מרחיקה יותר.
"אם היה במקום הטומאה טפח על טפח", אם יש במקום הטומאה חלל של "טפח על טפח" ו"על רום טפח", אז "הנוגע בה מכל מקום טמא", נגיעה בכל מקום שבנפש, ואפילו במקום שאין תחתיו כלום, מטמאה את האדם, "מפני שהיא כקבר סתום", שהרי עכשיו יש לה דין של קבר סתום. וזה הכלל העומד בעינו: חלל טפח בשלושת המידות עושה קבר סתום, וקבר סתום מטמא את הנוגע בו מכל צד שיהיה.
סוכה הסמוכה לנפש
המקרה החותם: "סמך לה סוכות". אדם הקים סוכה קטנה, ומטעמיו שלו הניח את גגה על הנפש, כך שהנפש משמשת עכשיו דופן לסוכה. הקבר שמדובר בו אין בו חלל טפח, ולפיכך הנפש כשלעצמה אינה מטמאה במגע (בלא אותו חלל אין לה דין קבר סתום), והיה ראוי שיהיה טמא רק המקום שממש מעל הגוף וממש מתחתיו.
ואף על פי כן אומר התנא קמא שאין הסידור הזה מועיל לו. כל מה שבתוך הסוכה נטמא, והסוכה עמו, מפני שהיא נחשבת אוהל הפרוש על המת. וכיצד ייתכן? הרי אך עתה למדנו שהנוגע בנפש בצדה טהור, וגג זה נשען על הצד, ואין גוף תחתיו. והתשובה: מכיוון שהנפש משמשת בפועל דופן לסוכה, אנו רואים את הטומאה שתחתיה כאילו היא בתוך הסוכה, כדרך שטומאה שבתוך כותל הבית נחשבה כטומאה שבתוך הבית, שהכותל נחשב חלק מן המבנה.
"רבי יהודה מטהר." רבי יהודה מטהר את הסוכה ואת מה שבתוכה. מבחינה מעשית, הסוכה לא הוקמה במקום שהגוף מונח בו, ואין חלל טפח; ובלא אותו חלל הטומאה הולכת רק בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ולעולם לא לצדדים. ומה עם הסברה שהנפש משמשת לסוכה דופן? החזון איש מבאר את דעת רבי יהודה: הסוכה מבנה ארעי, ואיש לא הקים את הנפש כדי שתשמש סוכה. לפיכך אין אנו רואים את הטומאה שתחת הנפש כאילו היא בתוך הסוכה. נשארת כאן טומאה פשוטה העולה ויורדת בקו ישר; כל שעומד מעל הגוף טמא, וכל שנמצא בצד אינו טמא.
התוספות יום טוב מביא שיטות המרחיקות את דעת רבי יהודה יותר: לפי הבנתן הוא מטהר את הסוכה אף במקום שיש חלל טפח בכל המידות תחת הנפש. ואפשר להקשות עליהן: בחלל כזה הרי הטומאה הולכת לצדדים, ולא למדנו שטומאה שבחלל שבכותל חיצוני של בית מטמאה את כל עשר הקומות? וגם כאן הנפש משמשת דופן לסוכה. ותשובתן שכותל הבית הוקם כדי לשאת את הקומות שעליו, ולפיכך משיש חלל טפח הטומאה עוברת לכל הדירות הבנויות זו על גב זו. אבל נפש זו אין לה שום זיקה לסוכה; איש לא הקים אותה כדי שתשמש דופן לסוכה. לדעת ראשונים אלו, אם כן, רבי יהודה מטהר את הסוכה אף במקום שיש חלל טפח.
חזרה על המשנה
הלכות רבות דחוסות במשנה זו, ולכן נעבור עליהן שוב.
- קבר סתום: משעה שחלל נחשב קברו של מת, הוא מטמא במגע ובאוהל בדיוק כמת עצמו. הנוגע אפילו בפני הקבר מבחוץ, או המאהיל על הקבר במקום שאין תחתיו גוף, הרי הוא כנוגע במת.
- מה מקנה לחלל דין זה: מת, או חלק ממת, המונח בחלל שיש בו טפח אורך, טפח רוחב וטפח גובה. חלל כזה מפשט טומאה לכל הצדדים. בלא שיעורים אלו אין קבר סתום, והטומאה טומאה רצוצה, בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ולא יותר.
- בית של עשר קומות (וכנראה בניינים של עשר קומות היו כבר בימי המשנה): טומאה בכותל חיצוני, בתוך חלל טפח בכל המידות, עושה את הכותל קבר סתום, וכל עשר העליות שעל גביו נטמאות, שכן כל אחת מהן קשורה לאותו כותל והטומאה מתפשטת בכל קומה.
- טומאה במחיצה פנימית: הקומה התחתונה מחולקת בכותל לשני חדרים או שתי דירות, וכותל זה מגיע עד הקומה השנייה בלבד, ומעליה אין כותל כזה. זהו מקרה המשנה של עלייה אחת שעל גבי שני בתים. אדם או כלי בקומה השנייה טמאים, שהקבר הסתום דוחק את טומאתו למעלה וממלא את אותה עלייה. למעלה מזה אינה עולה, שהמחיצה אינה נוגעת לקומה השלישית ומעלה, וגג הקומה השנייה חוצץ.
- כותל השונית העצום שנבנה לעצור את המים, אטום כולו: כיוון שאין בו חלל טפח, טומאה שבתוכו או שתחתיו בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואינה הולכת לצדדים.
- נפש אטומה, ציון על גבי קבר שהמת נקבר בו בלא ארון (ארון היה נותן בדרך כלל חלל טפח): אין הנפש קבר סתום ואינה מטמאה לצדדים, וטומאתה הולכת רק כלפי מעלה וכלפי מטה. אבל אם במקום המת יש חלל טפח אורך, טפח רוחב וטפח גובה, נעשית קבר סתום ומטמאה גם לצדדים, אף במקום שלא כנגד המת.
- סוכה הסמוכה לנפש: התנא קמא סובר שאף שהסוכה עומדת בצד, כיוון שהנפש משמשת לה ממש דופן, הרי הסוכה אוהל על המת, ואין הבדל בינה לבין טומאה שבכותל הבית, והסוכה עם כל מה שבתוכה הראוי לקבל טומאה נטמאת. יש המגבילים זאת למקרה שהטומאה מונחת בחצי החלל הקרוב לנפש, במקביל למה שלמדנו בכותל הבית. אבל רבי יהודה מטהר את הסוכה ואת מה שבתוכה: כותל הבית הוקם כחלק מן הבית, ואילו נפש זו לא הוקמה מעולם כדי לשמש דופן לסוכה, והסוכה ארעית בכל מקרה; לפיכך הטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואינה מתפשטת לצדדים.