אהלות, פרק ה, משנה א. המשנה שלנו עוסקת במקרה שבו הטומאה מגיעה אל התנור לא דרך פיו, אלא דרך הצינור שמוציא ממנו את העשן, והתנאים נחלקו עד להיכן הטומאה הזאת מתפשטת.
כיצד נראה התנור שלהם
לפני שנוכל לצייר לעצמנו את המקרה, עלינו לצייר את התנור. התנור שלהם היה בנוי בצורה של גביע גלידה הפוך. הוא לא הצטמצם לנקודה למעלה, אלא היה שם פתח, ובו הכניסו את הבצק והוציאו את הפת האפויה. למטה יותר היה פתח שני, שדרכו הכניסו את העצים וטיפלו באש.
כל תנור צריך מקום שממנו יֵצאו החום והעשן, בדיוק כמו תנור או מייבש כלים בבתים שלנו. גם התנורים שלהם היו בעלי צינור היוצא מלמעלה, והצינור הזה היה מחובר לפתח שבתנור, כדי שהעשן יוכל להתפזר החוצה. הצינור הזה הוא מה שהמשנה קוראת לו עין התנור.
המקרה
המשנה פותחת: "תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ". תנור עומד בתוך הבית, סמוך לכותל, וצינור העשן שלו בולט דרך הכותל אל החוץ. אם אתה עומד בחוץ, אתה רואה צינור יוצא מן הכותל; אם אתה נכנס אל תוך הבית, אתה רואה שאותו צינור עצמו מוליך אל תוך התנור.
ועכשיו: "והאהילו עליו קוברי המת". קבוצה נשאה מת לקוברו, וכשהלכו בחוץ עבר המת ממש מעל הצינור הבולט. באותו רגע שימש המת אוהל הפרוס מעל עין התנור. מה הדין?
בית שמאי: הכול טמא
"בית שמאי אומרים הכל טמא". לדעת בית שמאי הכול נטמא: התנור עצמו וכל מה שבתוך הבית. הסברא שלהם היא שהטומאה נכנסת אל התנור דרך הצינור, וכיוון שהיא בתוך התנור היא אינה נעצרת שם. נזכור שלתנור יש פתח הפונה אל תוך הבית בקצהו התחתון, ולכן הטומאה ממשיכה ויוצאת מן התנור ומתפשטת בכל הבית. התנור טמא, וכן הכלים העומדים בבית.
בית הלל: התנור בלבד
בית הלל משיבים: "ובית הלל אומרים, התנור טמא והבית טהור". בשלב הראשון הם מסכימים: הטומאה אכן יורדת דרך הצינור, והתנור נטמא. אבל מה טוענת שאר הבית כלפי הטומאה הזאת? בתנור הטומאה נחה. לפי הבנת בית הלל אין היא ממשיכה עוד במסעה מן התנור והלאה, ולפיכך הבית, יחד עם הכלים העומדים בו, נשאר טהור.
רבי עקיבא: אף התנור טהור
נשנתה גם דעה שלישית: "אף התנור טהור", אומר רבי עקיבא. הוא מוליך את הקולא צעד אחד מעבר לבית הלל. לא רק שהבית אינו נפגע, אלא גם התנור אינו נטמא. סברתו פשוטה: המת מעולם לא האהיל על התנור עצמו, אלא על צינור. ולדעת רבי עקיבא טומאה כזאת אינה מגיעה אל התנור כלל.
משנה מקבילה במסכת כלים
פסק זה של רבי עקיבא מהדהד דבר שנשנה במסכת כלים, פרק ח, משנה ז. אותה משנה עוסקת בכזית מן המת המונח בתוך עין התנור, הוא צינור העשן, במקרה שאין בצינור פותח טפח (חללו אינו מודד טפח מעוקב: טפח באורך, טפח ברוחב וטפח בגובה). בתנאים אלו הטומאה נחסמת מלירד אל התנור שמתחת, והתנור נשאר נקי ממנה.
העיקרון שמאחורי אותו דין הוא כלל שאנו חוזרים אליו שוב ושוב: בלא פותח טפח, אין החלל נחשב יחידה בפני עצמה, ואין הוא אוהל לעצמו. וכשטומאה מונחת במקום שאינו אוהל בפני עצמו, לאן היא הולכת? היא בוקעת ועולה ישר למעלה דרך הכיסוי שמעליה, ואינה מתפשטת לצדדים.
היכן נעוצה המחלוקת
לבית שמאי ולבית הלל אין כל מחלוקת עם אותה משנה בכלים; שם הם אינם חולקים כלל. הם מודים שכאשר הטומאה בתוך הצינור ואין בצינור פותח טפח, הטומאה בוקעת ועולה ישר למעלה ואינה מוסיפה להתפשט. אך המקרה שלנו, לדעתם, שונה. כאן מת ממש פרוס מעל הצינור מלמעלה, וטומאה כזאת אכן מתפשטת: היא עוברת דרך הצינור ונכנסת אל התנור. משם, בית שמאי אומרים שהיא ממשיכה אל הבית, ובית הלל אומרים שהיא נעצרת בתנור.
רבי עקיבא, לעומתם, אינו מחלק בין שני המצבים. אם טומאה המונחת בתוך צינור שאין בו פותח טפח אינה יכולה לפלס לה דרך למטה אל התנור, כך גם מת הפרוס מעל אותו צינור עצמו אינו אמור להיות מסוגל לשלח את טומאתו למטה אל תוכו. מכאן פסקו שהתנור, לא פחות מן הבית, נמלט מן הטומאה.