אהלות, פרק י"ח, משנה א. בית הפרס הוא שדה שנחרש בו קבר, ומחמת כן עלולים שברי עצמות להיות מפוזרים בכל שטחו. טומאתו אינה מן התורה כלל, אלא גזירת חכמים. משנתנו שואלת שאלה מעשית מאוד בשדה כזה: אם כרם עומד בבית הפרס, כיצד יוציאו הפועלים את הענבים ויביאום לגת בלי שהענבים ייטמאו? כדי לעקוב אחר תשובת המשנה עלינו להכיר קודם גזירת חכמים שנייה, ואחר כך כלל בדבר מה קורה כששתי גזירות של חכמים נפגשות.
הכשר: כיצד אוכל נעשה בר קבלת טומאה
מן התורה, אין הפירות מקבלים טומאה עד שיתקיימו בהם שני תנאים. הראשון הוא תלישה: צריך שיתלש הפרי, שייקצר או שייפרד בדרך אחרת ממה שגדל עליו, בין מן האדמה ובין מן הענף. השני הוא נגיעת משקה, ולא כל משקה, אלא אחד משבעה משקין המכשירים. סימנם המקובל יד שחט דם: יו"ד ליין, דל"ת לדבש; ובתיבת שחט: שי"ן לשמן, חי"ת לחלב, טי"ת לטל; ובתיבת דם: דל"ת לדם ומ"ם סופית למים. פרי שלא בא במגע עם אחד משבעת אלו, אף לאחר שנתלש, נשאר לגמרי מחוץ למערכת: תקרב אליו טומאה ולא יקרה דבר, שהרי אין בו כלל כושר לקבל טומאה.
אלא שחכמים הוסיפו כאן גזירה, והיא אחת משמונה עשר הדברים המפורסמים שגזרו, המובאים במסכת שבת. ענבים שאדם מתכוון להביאם לגת כדי לדרוך מהם יין, לעומת ענבים שבכוונתו למכור בשוק כענבים, נחשבים כאילו הוכשרו במשקה מיד עם היתלשם מן הגפן. אף שלמראית העין הם יבשים לחלוטין, דינם כמוכשרים ובני קבלת טומאה.
מה הביא לתקנה כזו? כמה טעמים נאמרו בדבר, ואחד מהם לקוח ממנהג הכרמים. ענבי יין הם פרי עדין, וקביעת היום המדויק לבצירה היא עניין של מומחיות. בעל הכרם היה מהלך בין השורות וסוחט ענבים בודדים בין אצבעותיו כדי לעמוד על מידת בישולם ועל טיב המשקה היוצא מהם. אין זה יין עדיין, אבל זו לחות, והיא נשארת על הפרי. מכיוון שהמנהג היה נפוץ כל כך, גזרו חכמים גזירה כללית: כל ענבים המיועדים לגת נחשבים כמי שכבר קיבלו את משקיהם בשעת הבצירה עצמה.
שתי גזירות זו על גב זו
עכשיו יש לפנינו שתי תקנות של חכמים. טומאת בית הפרס היא דרבנן: מן התורה ההולך שם אינו טמא. והכשר הענבים היבשים הוא דרבנן: מן התורה אותם ענבים לא נגעו במשקה כלל ואינם יכולים לקבל טומאה. וזה העיקר: חכמים הקלו במקום שצריך להעמיד שתי גזירות דרבנן זו על גב זו.
הרי אנו אוחזים בשתי יצירות של חכמים בעת אחת. האחת, טומאת בית הפרס: מן התורה מי שעובר בשדה ההוא אינו נושא עמו כלום. השנייה, הכשר הענבים היבשים: מן התורה פרי שלא בא במגע עם אחד משבעת המשקין אינו בר קבלת טומאה כלל ועיקר. והכלל המכריע הוא זה: במקום שהוראה מסוימת מחייבת להעמיד חומרא דרבנן על גב חומרא דרבנן, בחרו חכמים בדרך הקלה.
סדר העבודה שבמשנה לדעת בית הלל
המשנה פותחת: "כיצד בוצרין בית הפרס", כיצד בוצרים כרם שהוא בית הפרס? הלשון בצירה היא דווקא קצירת ענבים; בוצרים הם קוטפי הענבים, כשם שמוסקים הם אוספי הזיתים. השאלה היא כיצד בדיוק ינהגו כדי שלא ייטמאו הענבים.
הדרישה הראשונה נוגעת לפועלים עצמם. עליהם להיות נקיים מכל טומאה חוץ מזו שהשדה עצמו מטיל עליהם. העמידה בבית הפרס אמנם מטמאת את האדם מדברי חכמים, וזה כבר נלקח בחשבון; אבל אסור שיישא עליו טומאה נוספת מלבדה. לפיכך "מזין על האדם ועל הכלים": מזים על הבוצר ועל הכלים שיעבוד בהם ממי החטאת שנעשו מאפר פרה אדומה, ביום השלישי, "ושונין", חוזרים ומזים פעם שנייה ביום השביעי, כסדר הטהרה הרגיל. מאותה שעה הוא טהור מן התורה, ורשאי לגשת לעבודה.
"ובוצרין ומוציאין חוץ לבית הפרס": בוצרים את הענבים ומוציאים אותם מחוץ לבית הפרס. לכאורה היה מקום להקשות: האדם עומד בבית הפרס והוא טמא, והענבים מוכשרים לקבל טומאה מאליהם מיד עם הבצירה, שהרי זה דינם המיוחד של ענבי יין. אלא שגם זו וגם זו אינן אלא מדרבנן, ולכן אין בכך כלום. יבצור ויוציא.
אולם משיצאו הענבים מן השדה, אין אותם פועלים ממשיכים עמהם. "ואחרים מקבלין מהן ומוליכין לגת": דווקא אחרים, אנשים שלא נכנסו לבית הפרס ולא נטמאו בטומאתו, מקבלים מהם את הענבים ומוליכים אותם לגת. הבוצרים עצמם חייבים להתרחק מן הגת, שהרי בגת יש יין. שם הענבים רטובים ממש, ומגע טומאה יטמא אותם מן התורה. זו כבר אינה גזירת חכמים הנסמכת על גזירת חכמים, ולפיכך אסור לאנשים שהיו בבית הפרס לטפל בפרי בשלב הזה.
בשעת ההעברה עצמה צריכות שתי הקבוצות להיזהר שלא ייגעו זו בזו. מי שנטמא בבית הפרס דינו כטמא מת, אבי אבות הטומאה, והוא מטמא אדם וכלים. מכאן ההמשך במשנה: "אם נגעו אלו באלו, טמאין". אם לא נשמרו שתי המשמרות ממגע ישיר ונגעו זו בזו, המקבלים טמאים עכשיו מחמת שנגעו בבוצרים, ושוב אין הם יכולים להוליך את הענבים לגת. וכל זמן שנשמרו זו מזו, הסידור עומד.
והאם זו דעת הכול? המשנה חותמת את הקטע "כדברי בית הלל": זו שיטת בית הלל, הסוברים שחכמים הקלו כאן משום ששניהם, גם טומאת בית הפרס וגם ההכשר האוטומטי של הענבים, מדרבנן הם.
סדר העבודה המחמיר של בית שמאי
"בית שמאי אומרים". בית שמאי חולקים. לדעתם הגזירה הרגילה עומדת בתוקפה אף בבית הפרס: ענבים הנבצרים לגת מוכשרים לקבל טומאה, אף שכל הטומאה שלפנינו אינה אלא טומאת השדה מדרבנן. ממילא, אם נוגעים הבוצרים בענבים, הענבים נטמאים. הרוצה לבצור בטהרה ולהביא את הפרי לגת, אסור לבוצר ליגוע בענבים כלל, ובאמת אף במגל אינו יכול ליגוע, במגל המעוקל שחותכים בו את האשכולות, שהמגל היה נטמא ממנו ומעביר את הטומאה לענבים.
מה יעשה? "אוחז את המגל בסיב": אוחז את המגל באמצעות סיב, אותם סיבים הגדלים סביב גזע הדקל, כורך בהם את הבית יד ואינו אוחז בו ישירות. ולמה דווקא סיב של תמר ולא דבר אחר? מפני שהסיב אינו מקבל טומאה, ולפיכך טומאת ידו נעצרת שם ואינה מגיעה אל הלהב.
"או", המשנה מציעה דרך חלופית: "בוצר בצור". ומה הוא צור? הלשון מופיעה בחומש שמות, בפרשת דרכו של משה רבנו לאחר שנפרד מיתרו, שם מספר הפסוק (ד, כה) שציפורה לקחה צור ומלה את בנה. הצור, אם כן, הוא אבן שהושחזה לה פיה חדה. ואפשר לחתוך את האשכולות באבן כזו, שהרי אבן אינה מקבלת טומאה; הברטנורא מעיר שאף תורת כלי אין עליה.
ולאחר שנחתכו האשכולות, לאן הם נופלים? "ונותן לתוך הכפישה": לתוך אותו סוג של סל המשמש בעבודת הזיתים. אפשר להקשות שהסל עצמו מקבל טומאה. התשובה נעוצה בגודלו: סלים אלו היו עצומים, וכל כלי שמחזיק ארבעים סאה בלח אינו מקבל טומאה, וזה בדיוק שיעורם של הסלים שהיו בשימוש בבית הבד.
"ומוליך לגת": והוא עצמו מוליך את הסל לגת, ואינו צריך למסור אותו לאדם אחר. ואולי ישכח בדרך וייגע בענבים? אין לחשוש, מפני שהענבים מונחים בכפישה, בסל של זיתים ולא בסל הענבים הרגיל, ומראה בלתי שגרתי זה יזכיר לו כל העת שיש כאן צורך בזהירות מיוחדת.
רבי יוסי: אימתי נאמרו הקולות הללו
"אומר רבי יוסי: במה דברים אמורים?" רבי יוסי שואל אימתי כל הסדרים הללו עומדים לרשותנו: לדעת בית הלל, לבצור כדרכו ולמסור את הפרי לצוות שני בשולי השדה, ולדעת בית שמאי, המגל הכרוך בסיב או האבן יחד עם הסל הגדול. כך או כך, שתי השיטות מספקות דרך מעשית.
ההגבלה שלו נכללת במילים "בכרם הנעשה בית הפרס". הקולות נאמרו במקרה שהגפנים כבר היו נטועות ורק אחר כך נעשה השדה בית הפרס. "אבל הנוטע בית הפרס", כאן התמונה משתנה, כשאדם נוטע במתכוון את כרמו בקרקע שכבר יש לה דין זה, ומצטדק בכך שלמד משנה במסכת אהלות ויודע שיש דרכים לעקוף את הבעיה. אדם כזה נענש. "ימכר לשוק": כל שנותר לו הוא לאסוף את הפרי ולמכור אותו בשוק כענבים, אפשר למשלוח מנות או לסל של חמישה עשר בשבט, אבל לא לגת בשום אופן, שהרי ענבים המיועדים ליין מוכשרים מאליהם אף שלא נגע בהם משקה כלל. במקום שהכרם קדם לבעיה, אנו מחפשים דרך לחסוך ממנו את אבדן היין; במקום שנכנס למצב הזה מדעת, אין אנו עושים כן.
התפארת ישראל מקשה את הקושיה המובנת מאליה: אם קיימת דרך מעשית, מה פסול יש בכך שנטע שם מתחילה? ותשובתו, שמה שמפריע לרבי יוסי הוא הפגיעה בכבוד המת, בזיון המת. משיודע אדם שקבר מונח תחת האדמה ההיא, אינו הולך ונוטע עליה גפנים.
אלא שהברטנורא מביא שאין הלכה כרבי יוסי. סדרי המשנה עומדים לרשות הכול. לבית הלל דיו שיהיו הפועלים נקיים מטומאה של תורה על ידי ההזאות ביום השלישי וביום השביעי; הם בוצרים, מוציאים את הפרי מחוץ לתחום השדה, ומעבירים אותו לקבוצה אחרת שמוליכה אותו משם לגת, שהרי אנו מרחיקים כל מי שהיה בתוך בית הפרס מן היין עצמו, שבו עלול הפרי לקבל טומאה מן התורה. בית שמאי דורשים יותר: אין לבוצרים ליגוע בענבים כלל, ולכן הם אוחזים במגל דרך הסיב שאינו מקבל טומאה, או חותכים באבן, ומניחים את האשכולות בכפישות הגדולות של בית הבד, שגודלן מוציא אותן מכלל קבלת טומאה. ובתמורה מקילים בית שמאי קולה משלהם: אין צורך בצוות שני, שכן מראהו המשונה של אותו סל משמש תזכורת תמידית שלא ליגוע בפרי. ומכיוון שהגבלתו של רבי יוסי אינה להלכה, הדרכים הללו פתוחות בשווה, בין שהגפנים היו שם קודם שנעשה השדה בית הפרס ובין שנטע אותן שם ביודעו היטב מה טיבה של אותה קרקע.