אוהלות, פרק י"ז, משנה א. משנתנו פותחת נושא חדש: שדה שנחרש בה קבר. אדם עבד בשדהו, ויש לקוות שבלי לדעת, והמחרשה שלו עברה ממש דרך קבר. אומרת לנו המשנה שהשדה הזאת מקבלת מעתה מעמד מיוחד: "החורש את הקבר, הרי זה עושה בית הפרס". בחרישת הקבר הפך את שדהו למה שחז"ל קורים בית הפרס, מקום שמטמא, אבל רק מדרבנן.
ולמה רק מדרבנן ולא מן התורה? מפני עצם פעולתה של המחרשה. כלי החרישה בנוי לקרוע ולכתוש את האדמה, וכשהוא עובר בקבר העצמות נשברות ונטרפות עד כדי כך שברוב המקרים לא נשאר שם שום דבר בשיעור כשעורה, אותו חלק של עצם בגודל שעורה שמטמא מן התורה. ועם כל זה בהחלט אפשר שבמקום כלשהו בשדה נשתייר פירור בשיעור שעורה, ואין לנו שום דרך לדעת להיכן הגיע. לכן גזרו חכמים טומאה על כל השטח, וקראו לו בית הפרס.
לפני שנמשיך, נאמר דבר שלא כל כך נעים לאומרו אבל כדאי לאומרו. הספרים הקדושים מלמדים שלימוד התורה עצמו הוא שמירה. כשאדם לומד את ההלכות הללו, הלימוד הזה מגן עליו שחס ושלום לא תתגלגל אליו שאלה כזאת בחייו ממש. אחד מגדולי הרבנים נשאל פעם שאלה קשה מאוד סמוך לפסח, ותגובתו הייתה לאמר על עצמו: זו אשמתי, אילו הייתי חוזר כראוי על הלכות פסח, לא הייתי בא לשאלה כזאת. כך זה עובד.
מה פירוש "בית הפרס"?
הברטנורא מציע שלושה מקורות לביטוי. האחד גוזר אותו מלשון פריסה, התפשטות, שהרי הטומאה פרוסה עכשיו על פני כל השדה. השני גוזר אותו מלשון פורס, שבירה, שהעצמות נשברו ונתפזרו בתוך האדמה, וזהו השורש המוכר לנו ממסכת ברכות, ששם הפרוסה שמפרישים לצורך המוציא נקראת פרוסה. השלישי קושר אותו לפרסה, פסיעה, כדרך שמודדים מרחקים בפרסאות, כך וכך מאות פסיעות. ומה לפסיעות ולשדה שלנו? מכיוון שנתפרסם ששדה פלוני, נעבעך, נחרש בה קבר, היו העוברים והשבים מקיפים את כל האזור ולא דורכים בו, מחמת הטומאה.
כמה מן השדה נעשה בית הפרס?
כאן נכנסת שאלה מאליה. שדה יכולה להיות עצומה. האם כל שעל שעל שבה נמצא עכשיו תחת טומאה דרבנן? המשנה שואלת בדיוק את זה: "עד כמה", עד איזה מרחק מתפשט המעמד הזה מן הקבר שנחרש.
והמשנה נותנת את המידה: "מלוא מענה, מאה אמה, בית ארבעת סאין". שלושה נתונים דחוסים כאן, וצריך לראות כיצד הם מצטרפים למעשה, כדי שאדם שחרש על קבר יידע במדויק איזה חלק משדהו נושא את הדין הזה.
נתחיל במלה מענה. מענה היא תלם, החריץ שהמחרשה חורצת כשהיא הופכת את הקרקע, ואורכו המוסכם של תלם כזה הוא מאה אמה. רוחבו כמובן אינו כך כלל; מאה אמה הם פשוט אורכה של שורה אחת. ומכאן "מלוא מענה" מלמד: מן הקבר והלאה, מאה אמה בקו ישר, הקרקע נחשבת בית הפרס. אם המשיך מעבר למאה אמה, אין המרחק הנוסף עניין לו, שהרי חז"ל תחמו את השיעור במאה. ואם עצר לפני שהגיע למאה, הדין חל רק על הקטע שהפך בפועל, ומסתיים במקום שבו נעצרה המחרשה. שתי אפשרויות אם כן כלולות ב"מלוא מענה": עד המקום שבו עצר, או, אם המשיך, עד אורכו של תלם רגיל, שהוא מאה אמה.
זה לעניין המידה לאורך. ומה לרוחב? הברטנורא מבין שהמשנה נותנת מאה אמה לכל כיוון, מאה של אורך עם מאה של רוחב, והוא מזהה מרובע כזה עם קרקע שאפשר לזרוע בה ארבע סאין שעורים, בית ארבעת סאין. לחשבון הזה יש מקור ידוע: חצר המשכן הייתה מאה על חמישים, ומידה זו נקראת בית סאתיים, מקום זריעת שתי סאין. הכפל אותה, ומאה על מאה יוצא בית ארבעת סאין.
הנקודה הזאת אכן צריכה עוד ביאור, וכדאי לחזור אליה בחזרה. לעת עתה נחזיק את התמונה: מלוא מענה מלמד עד מאה אמה אם חרש מאה, ולא יותר ממאה אם חרש יותר, ורק עד מקום שהגיע אם עצר קודם, שהרי תלם רגיל הוא מאה אמה. וצריך לחשב גם את הצדדים, מאה אמה לרוחב, ויוצא שטח של מאה על מאה, שהוא כשיעור בית ארבעת סאין, הקרקע הדרושה לזריעת ארבע סאין שעורים.
כל זה כשחרש מן הקבר והלאה בכיוון אחד. אבל אם חרש מאה אמה מן הקבר לכל אחד מארבעת הכיוונים, אז כל בית הפרס יהיה מאתיים אמה על מאתיים אמה, שהרי יש כאן ארבעה מרובעים של מאה על מאה. דמה לעצמך את הקבר יושב במרכזה של תיבה המחולקת לארבעה מרובעים, כל כיוון תורם מאה על מאה משלו.
פשט הרא"ש
הרא"ש קורא את המשנה בפשטות יותר. לשיטתו, בית הפרס אינו אלא התלם שחרש. קח את דף הנייר שלפניך כשדה, והנח את הקבר בפינה השמאלית העליונה. הוא מוליך את המחרשה כלפי מטה לאורך השפה השמאלית מאה אמה; הרצועה הזאת של קרקע, עד מאה אמה, היא בית הפרס. ונאמר שחרש גם לאורך השפה העליונה, מאותה פינה עצמה ולכיוון ימין. גם הרצועה הזאת בית הפרס. לרא"ש, אם כן, רק שתי הרצועות הללו נושאות את הטומאה: זו היורדת לצד השפה השמאלית וזו העוברת לאורך השפה העליונה.
ואם כן, מה מוסיפה המשנה ב"בית ארבעת סאין"? הרא"ש מפרש שזהו תיאור השדה שבה כל זה מתרחש: הדף כולו, כביכול, מחזיק מקום זריעה של ארבע סאין, שהם מאה אמה על מאה אמה. בתוך המרחב הזה עוברות שתי הרצועות, אחת מאה אמה כלפי מטה ואחת מאה אמה לרוחב, ורק הן אסורות.
חזרה על הלשונות
נאמר את הפירוש שוב. כמה גדול בית הפרס? "מלוא מענה, מאה אמה": עד מקום שמגיעה שורת החרישה הישרה, מאה אמה. חרש מעבר לכך, העודף אינו נכלל. גם הרוחב נמנה, עוד מאה אמה. מאה על מאה הם בית ארבעת סאין, קרקע שזורעים בה ארבע סאין שעורים, וזהו טווחו של בית הפרס. והרא"ש, כמו שהתבאר, מגביל את הדבר לתלם עצמו, ומלוא מענה היינו אותה שורה של מאה אמה, אורכו הרגיל של קו חרישה. חזור לדף הנייר שלך: הקבר בפינה השמאלית העליונה, רצועה אחת יורדת לצד השפה השמאלית, רצועה שנייה עוברת לאורך השפה העליונה ימינה. הרצועות האלה הן מה שהרא"ש אוסר, והדף כולו, בית ארבעת סאין, הוא השדה שהמשנה מציירת.
שיעורו הגדול של רבי יוסי
"רבי יוסי אומר, בית חמש". רבי יוסי סובר שהשטח גדול יותר: מקום שאפשר לזרוע בו חמש סאין שעורים נעשה בית הפרס. מבואר שהוא סובר שהמחרשה מפזרת את שברי העצמות רחוק יותר ממה שסובר תנא קמא. אבל הברטנורא אומר לנו שאין ההלכה כרבי יוסי.
חורש במורד וחורש במעלה
המשנה ממשיכה שהמידות הללו נאמרו "במורד", כשהוא חורש כלפי מטה, בקרקע משופעת. ואין צורך בהר ממש, אלא בשיפוע יורד, והמפרשים מבארים שכך הדין גם כשחורש בשטח ישר. אם כן, בין שיעורו של תנא קמא, בית ארבעת סאין, ובין שיעורו של רבי יוסי, בית חמש סאין, נאמרו דווקא בחורש במורד או בישר.
"ובמעלה": כשהחרישה נעשית במעלה ההר, השיעור מתמעט, והמשנה נותנת דרך מדידה מפליאה. דמה לך קבר המונח למטה בשיפוע, והמחרשה מטפסת ממנו ולמעלה. אומרת המשנה: "נותן רובע קרשינין", מניח רובע קרשינין "על בורך המחרישה". קרשינין הם סוג של זרעים, ובדרך כלל נותנים אותם לבהמות כמאכל. הם מופיעים גם במקומות אחרים: במסכת בבא קמא, בבהמה שאכלה קרשינין, וכן בהלכות תרומות ומעשרות. בלעז קורים להם vetch.
הוא לוקח רובע, רביע הקב, מן הזרע הזה ומניחו על בורך המחרישה. המחרישה היא כלי החרישה עצמו; ומהו הבורך? היו משתמשים בחתיכת עץ חלולה מבפנים, ובתחתיתה נקבים נקובים. היו ממלאים אותה זרעים וקושרים אותה מתחת למחרשה, כך שכאשר המחרשה מתקדמת הזרעים נושרים מעט מעט. ומובן שכלי טעון מחדש משחרר בתחילה זרימה סדירה, ואחר כך הזרימה נדללת ופחות ופחות זרעים נופלים. ממשיכים "עד מקום שיצמחו", עד שמגיעים למקום שבו הנשירה נחלשה עד כדי כך שיוצאים רק "שלושה קרשינין", זה בצד זה, כך שיצמחו שם שלושה נבטי קרשינין בלבד. עד אותו מקום "הוא עושה בית הפרס": אותו חלק של השדה נושא את דין בית הפרס, וכפי שרואים בעליל, הוא מקיף שטח קטן בהרבה מן השיעור הראשון.
"רבי יוסי אומר": לדעת רבי יוסי, בחרישה במעלה אין שיעור כלל. הוא מגביל את דין בית הפרס כולו ל"במורד", חרישה כלפי מטה, או, לפי המפרשים, בשטח ישר. "אבל לא במעלה": כשעולה, אין שום חלק מן השדה נעשה בית הפרס. ומה טעמו? הברטנורא מצביע על המציאות של דרך המחרשה: "שמיד המחרישה ננערת", המחרשה ננערת מיד, "אם יש שם עצם נופל", ולכן עצם שנתחבה בה נופלת במקומה ואינה מתפזרת על פני השדה. גם בדין זה אין אנו פוסקים כרבי יוסי.
ויש להקשות: למה לא נאמר כך גם בחורש במורד, שהמחרשה ננערת והעצם נופלת מיד? מבארים המפרשים שכשחורשים במעלה המחרישה ננערת הרבה יותר, שהרי הלחץ גדול הרבה יותר והחרישה קשה בהרבה.
סיכום המשנה
למדנו את דין בית הפרס: קבר נחרש, ואנו חוששים ששברי עצמות נתפזרו במקום כלשהו בשדה. ואף שכפי שביארנו מן הסתם לא הגיעה המחרשה לעומק כזה שתשאיר חלק בשיעור הראוי, החמירו כאן חז"ל מאוד, מטעמים שיתבארו להלן. והנפקא מינה למעשה: מדרבנן אין כהן נכנס לבית הפרס, והנכנס נטמא.
ומהו השיעור? במקום שנחרש בו קבר, הקרקע הנפגעת נמשכת מאה אמה לכיוון חרישתו ועוד מאה אמה לרוחב, ומרובע זה של מאה על מאה הוא כשיעור קרקע לזריעת ארבע סאין שעורים. וזה בחרישה לכיוון אחד; חרש מן הקבר והלאה גם בכיוון שני, מצטרף מרובע שני של מאה על מאה, וחרש והלאה לכל הכיוונים, כל בית הפרס עולה למאתיים אמה על מאתיים אמה, ארבעה מרובעים כאלה סביב הקבר. ודרכו של הרא"ש פשוטה יותר: רק התלמים עצמם, כל אחד עד מאה אמה, הם בית הפרס, ובית ארבעת סאין מתאר את השדה שסביבם; והוכחת הברטנורא עומדת בעינה, שחצר המשכן שמידתה מאה על חמישים נקראת בית סאתיים, ולכן מאה על מאה עולה לארבע סאין. רבי יוסי מרחיב את השיעור לקרקע של זריעת חמש סאין, אבל אין פוסקים כך. וכל זה בחורש במורד או בשטח ישר. במעלה, שיעורו של תנא קמא קטן בהרבה ואינו נמשך אלא עד שנחלש הכלי הזורע כדי כך שנופלים שלושה קרשינין זה בצד זה, ורבי יוסי סובר שבמעלה אין בית הפרס כלל, שהמחרישה ננערת וכל עצם נופלת מיד. וגם כאן אין הפסק כרבי יוסי.