אהלות, פרק ט"ז, משנה א. עד כה עסקנו בעיקר במבנים ובכיסויים הקבועים במקומם. משנתנו פונה אל חפצים מיטלטלים, ומלמדת שאפילו חפץ פשוט שאדם נושא עמו עשוי לשמש כאוהל המביא טומאה מן המת אל כל מה שנמצא תחתיו. בדרך ניפגש באחת המחלוקות החריפות שבכל הש"ס בשאלה כיצד נשתבשה הלכה בפי השומעים, וכיצד נכנס רבי עקיבא להשכין שלום בין שני הצדדים.
פתיחת הדין
המשנה פותחת: "כל המיטלטלין מביאין את הטומאה כעובי המרדע". מיטלטלין הם חפצים הניתנים להזזה. דמיינו חפץ כזה מונח לאורכו, כשקצה אחד שלו נמצא מעל המת והקצה השני מעל כלים. קובעת המשנה שהחפץ הזה מתפקד כאוהל: הטומאה עולה מן המת, נמשכת תחת החפץ, ויורדת על הכלים שבקצה השני.
איזה עובי נדרש בחפץ? השיעור שנתנה המשנה הוא "כעובי המרדע". עובי הוא רוחב הגוף, וכעובי פירושו: בעובי כשל. המרדע מוכר לנו ממסכת כלים: זהו המקל הארוך שבו החורש דוקר את שורו כדי שימשיך למשוך בכיוון הנכון. אין זו קורה כבדה כלל. שיעורו נקבע לפי היקפו: כורכים חוט פעם אחת סביב המקל, והחוט מגיע לטפח.
טפח בהיקף או טפח ברוחב?
חשבו מה יוצא מן הנתון הזה. נניח שהחוט המקיף את המקל אינו אלא טפח; כמה רחב המקל עצמו? כלל ידוע קובע כאן: עיגול שהיקפו שלושה טפחים, קוטרו, כלומר המידה הישרה החוצה את אמצעו, טפח אחד. דמיינו אגם עגול לחלוטין. אם תלכו לאורך שפתו עד שתחזרו למקום שיצאתם ממנו וההליכה הזו אורכת שלושה מילין, הרי שחיה ישרה מגדה לגדה תעבור מיל אחד בלבד. לפיכך מרדע שכל היקפו טפח אחד, רוחבו אינו אלא שליש טפח.
מיד עולה שאלה. שוב ושוב למדנו שאין דבר נחשב אוהל אלא אם כן יש בו טפח על טפח של כיסוי. וכאן הגג הפרוס מעל הטומאה רחב שליש טפח בלבד. כיצד סוברת המשנה שמקל עגול ודק כזה מביא טומאה מן המת שבקצה אחד אל הכלי שבקצה השני?
הברטנורא מבאר, בשלב זה של המשנה, שזו גזירה דרבנן. חששם של חז"ל היה שאנשים יחליפו בין ההיקף לבין הרוחב. אמור לאדם שאגם פלוני מודד שלושה מילין, כלומר שלושה מילין בכל היקפו, ואדם אחר יספר שהאגם מודד מיל אחד, כלומר מיל אחד לרוחבו הישר. אז מה הוא, מיל או שלושה? אנשים שונים יצטטו מספרים שונים, מפני שמעולם לא תפסו איזו מידה מתוארת לפניהם.
חזרו עתה למקל שלנו. מדין תורה, אם היה קצה אחד של המרדע מאהיל על המת והקצה שכנגדו מאהיל על כלי, לא הייתה הטומאה עוברת, שהרי הרוחב הדרוש חסר: אין לנו אלא שליש טפח. אבל דמיינו אדם ממהר אל רבו: חלק מן המרדע שלי היה מעל מת וחלק ממנו מעל הכלי שלי, האם נטמא הכלי? הרב בודק את המקל, מוצא שרוחבו שליש טפח, ומורה שהכלי טהור. העומדים מסביב יצאו בסברה שאפילו טפח אינו מהווה בעיה, שהרי מעולם לא הבינו שהטפח שנידון כאן הוא טפח של היקף, בעוד שרוחבו של המקל אינו אלא שליש טפח, וזו בדיוק הסיבה שהרב הקל. ממילא גזרו חז"ל: בכל מקום שיש טפח, אפילו טפח של היקף, יש להרגיל את הציבור להתייחס למצב כאל טומאה.
מחאתו של רבי טרפון
רבי טרפון דחה את הדבר, ולא בלשון רכה. "אקפח את בני שזו הלכה מקופחת". הוא נשבע, למעשה, שיקופח מבניו, שהרי ההלכה הזו שנמסרה היא עצמה הלכה מקופחת, כלומר מוטעית. רבי טרפון סבר בפשטות שאין אוהל מביא טומאה אלא אם כן יש בו רוחב טפח.
הלשון חזקה עד מאוד. התוספות יום טוב, בשם רש"י, מבאר מה עמד מאחוריה. רבי טרפון נאחז אימה מן המחשבה שהתורה משתכחת ומשתבשת, ומאותו צער נורא פרצו ממנו הדברים הללו.
מה באמת אירע בבית המדרש
רבי טרפון ממשיך ומצביע על שורש הטעות: "ששמע השומע", שומע אחד שמע הוראה ומסר אותה שלא כהלכה. שאלה הובאה לבית המדרש והתשובה שניתנה הייתה טמא, ומי ששמע מן הצד מעולם לא הבין מה היה המקרה באמת.
וכך היה הדבר באמת. "שהיה עיקר עובר": עיקר הוא חורש, והחורש הזה עבר בדרך. "והמרדע על כתיפו": המרדע היה מונח על כתפו. "והאהיל צידו האחד", קצהו האחד עשה גג, "על הקבר", מעל הקבר, בשעה שהלך. השאלה הייתה אם האדם עצמו נטמא. בית המדרש השיב שנטמא, "וטימאוהו", אלא שהטעם היה "משום כלים המאהילים על המת": החורש היה נוגע בפועל בכלי, הוא המרדע הזה עצמו, והכלי הזה היה מאהיל על המת.
שימו לב לפער שבין שני המקרים. בציור הפותח של המשנה אין אדם מחזיק את המקל כלל: קצה אחד מונח מעל המת והקצה הרחוק מעל כלי או מעל אדם, והטענה היא שהטומאה עולה מן המת, נמשכת תחת הכיסוי שהמקל יוצר, ויורדת על מה שנמצא בקצה שכנגד. אצל החורש לא היה הדבר כך כלל. המרדע היה נשוא על כתפו, אם כן הוא נגע בו, ואין חולק שהנוגע בכלי המאהיל על המת נטמא, אפילו אם אין באותו כלי רוחב טפח. אותו אדם ששמע את הפסק הקשיב בבירור בחצי אוזן, והלך ופרסם שחורש שאל על מרדע שקצהו האחד היה מעל קבר וקצהו הרחוק מעל עצמו, והרב טימא אותו אף שלא היה במקל רוחב טפח. וזה מעולם לא נאמר בבית המדרש.
מדוע שבעה ימים?
למעשה, נאמר לאיכר שהוא טמא שבעה ימים. גם הדבר הזה טעון ביאור. אם טומאתו באה ממה שנגע במרדע, שנטמא מחמת שהאהיל על המת, לא היה צריך להיות אלא ראשון לטומאה, וראשון לטומאה טמא לאותו יום בלבד. מדוע שבעה?
הברטנורא מפנה אותנו להלכת טומאה בחיבורין, שעלתה במשנה קודמת: אדם או כלי הנוגעים בדבר שיש בו טומאת מת בשעה שאותו דבר עוד לא נפרד מן המת, הרי הם כאילו נגעו במת עצמו. אחרים תולים את שבעת הימים בכלל חרב הרי הוא כחלל: כלי מתכת המונח על המת נעשה בעצמו אבי אבות הטומאה. אלא שיש מחלוקת אם כלל זה נוהג רק כשהמתכת מונחת ממש על המת, או אף כשהיא מאהילה עליו בלבד.
כך או כך, מדגיש רבי טרפון, הנוסח שהתפשט בציבור הוא טעות. מאיזה טעם שלא טימאו את האיכר, ודאי שלא היה זה משום שעמד תחת אוהל משותף שרוחבו פחות מטפח. אין הלכה כזו. אוהל שאין בו רוחב טפח אינו מפשט טומאה.
רבי עקיבא מעמיד את שני הצדדים
"אמר רבי עקיבא, אני אתקן". אומר רבי עקיבא: אני אעמיד את הדבר על מקומו. אציג את המקרה באופן שהוראת החכמים תעמוד בדיוק כפי שנאמרה, "שיהיו דברי חכמים קיימים". רבי טרפון צודק, וההלכה כפי שנמסרה מתחילה צודקת גם היא. כל הנדרש הוא דיוק במה היה המקרה באמת.
ככלל, מלמד רבי עקיבא, שיטת רבי טרפון עומדת. אין אדם מחליף בין היקף לרוחב, ואין יסוד להחשיב מקל כאוהל רק מפני שחוט המוקף סביבו מגיע לטפח בשעה שרוחבו אינו מגיע. מקרה אחד בלבד שונה: כשאדם נושא את החפץ המיטלטל על כתפו והוא עומד מעל המת. יש להניח שכתפו מכוסה; יש עליו כותונת או מעיל. בגדו מפסיק, בא בין בשרו ובין העץ. במצב כזה אכן מורים שהחורש נטמא.
עתה עשו את החשבון. מדין הדין טומאתו הייתה צריכה להיות לאותו יום ולא לשבעה. בשרו נוגע בבגד, והבגד הוא אב הטומאה, שהרי הבגד נוגע בחפץ המאהיל על המת. ומה עושה את הבגד אב? שני מסלולים אפשריים. האחד הוא טומאה בחיבורין: כל זמן שהמרדע עומד ממש מעל המת, כל הנוגע במרדע שווה בדרגתו למרדע עצמו. השני הוא חרב הרי הוא כחלל: המרדע העומד מעל המת הוא אז אבי אבות הטומאה, והבגד הנוגע בו יורד דרגה אחת לאב הטומאה, שהרי אדם או כלי הנוגעים בחלל נעשים אב הטומאה. כך או כך, בשרו, הנוגע בבגד, ראשון לטומאה, וראשון לטומאה טמא לאותו יום בלבד.
אלא שכאן היה לחז"ל חשש אמיתי. למחרת אדם זה עוסק בתרומה או אוכל קודשים, העומדים מסביב מוחים שהוא טמא, והוא משיב שטומאתו לא הייתה אלא לאותו יום. אין אדם ברחוב שיבין שטומאתו של יום אחד באה ממה שעורו נגע בבגדו. הם יסיקו במקום זה שאדם העומד תחת חפץ מיטלטל המאהיל על המת טמא ליום אחד. השמועה תתגלגל, ובסופו של דבר יאמרו למי שמקלו העגול רחב באמת טפח: מה הבעיה? שמעתי על מקרה כזה בדיוק; עמדת תחת מקל והמקל היה מעל מת, אם כן אינך טמא אלא לאותו יום, וזאת אני יודע בפירוש. והוא לא יידע לעולם שבמקרה המקורי לא היה במקל רוחב טפח, שהטומאה שם לא באה מכוח אוהל כלל אלא מכוח נגיעה, ושאף הנגיעה לא הייתה ישירה, שהרי בגדו הוא שנגע במרדע. הבלבול היה שלם.
לפיכך גזרו חז"ל: אפילו חפץ שמידתו סביב סביב אינה אלא טפח, אף שרוחבו מצד לצד חסר מטפח, אם אדם נוגע בו בפועל ונושא אותו על כתפו בשעה שהוא עובר מעל המת, אף שהשרשרת מן המקל לכותונת ומן הכותונת לעור אינה מותירה אותו אלא ראשון לטומאה, אנו מחשיבים אותו טמא שבעה ימים.
דבריו של רבי עקיבא
עיינו בדבריו שוב. "כל המיטלטלין מביאין את הטומאה", כל החפצים המיטלטלים מביאים טומאה, "על אדם הנושא", על האדם הנושא את החפץ, "בעובי המרדע", ואין צריך יותר מעובי מרדע. בדרך כלל, העומד תחת מקל שאין בו טפח והמונח מעל מת נשאר טהור. אבל אם הוא זה הנושא את המקל על כתפו בשעה שקצהו הרחוק עובר מעל המת, אז אף שאין במקל רוחב טפח שלם והוא מגיע לטפח בהיקפו בלבד, הטומאה מובאת עליו. ובמקום טומאה הכלה עם היום, מטמאים אותו שבעה.
עקבו אחר הקושיות כסדרן. מדוע הוא טמא, והלא אין במקל טפח? מפני שהוא נוגע בו. אינו נוגע בו, הרי הוא מונח על כותנתו. אם כן טמא הוא מפני שעורו נוגע בכותונת הנוגעת במקל המאהיל על המת, וזה אינו עושה אותו אלא ראשון לטומאה, טמא לאותו יום. נכון. מדין הדין היה צריך להיות טמא לאותו יום בלבד; אלא שכדי למנוע את הבלבול שיבוא בעקבות הדבר, שהרי הציבור לא ישחזר מעולם מה אירע באמת, מורים שבעה ימים.
יוצא שרבי טרפון צודק: מצד טומאת אוהל, עצם העובדה שחפץ מונח מעל המת ומעל אדם אינה מטמאה אותו כשאין בו רוחב טפח. וגם בית המדרש צדק: כשהמקל מונח על כתפו והוא נוגע בו בשעה שהוא עובר מעל המת, אכן הוא נטמא, מכוח גזירה דרבנן. וזו כוונת התנא קמא במשנתנו: יש גזירה מיוחדת המטמאה אותו שבעה ימים במקום שמן הדין היה צריך להיות טמא לאותו יום בלבד.
הכלי עצמו
המשנה מוסיפה סעיף אחד: "ועל עצמן בכל שהוא". שימו לב היכן בדיוק נוהג תנאי הרוחב. רק טומאה העולה אל האוהל ומשם עוברת לדבר אחר דורשת טפח על טפח של כיסוי. אבל שהכלי עצמו יטמא בשעה שהוא מאהיל על המת, אין בזה שיעור כלל: "בכל שהוא", נטמא ולא משנה כמה הוא דק. הרוחב נדרש דווקא "ועל שאר אדם וכלים", לגבי אנשים נוספים וכלים נוספים המצויים תחת אותו חפץ מיטלטל המאהיל על המת; שם הדרישה היא "בפותח טפח", שיהיה בכיסוי שמעליהם טפח שלם לכל צד.
סיכום והלכה
נאסוף את החוטים. הדעה הפותחת סוברת שאף במקום שמדין תורה אין טומאה כלל, שהרי הרוחב חסר מטפח, גזרו חז"ל טומאה. רבי טרפון סובר שאין טומאת אוהל עוברת דרך כיסוי שאין בו טפח. רבי עקיבא מסכים בעיקרון שכיסוי דק מטפח אינו מעביר דבר, אלא שסובר שנגזרה גזירה במקרה צר אחד: אדם הנושא על כתפו כלי דק מטפח בשעה שאותו כלי עומד ממש מעל המת. מן הדין טומאתו הייתה צריכה לכלות עם היום, שהרי בשרו נוגע בכלי המאהיל על המת. שם, כדי למנוע את אי ההבנה שהייתה מתפשטת, טימאו אותו חז"ל שבעה ימים. ולסוף מלמדת המשנה שהכלי, דק כמה שיהיה, כן נטמא בשעה שהוא מאהיל על המת. וכל הדיון בטפח על טפח, ובאם לגזור או לא, נוגע רק לעניין העברת טומאה אל אדם אחר או כלי אחר המצויים תחת המקל המאהיל על המת.
להלכה, פוסק הרמב"ם כרבי עקיבא. דמיינו אדם הנכנס לבית המדרש עם שאלה: נשאתי כלי ואחד מקצותיו עבר מעל טומאה, מה דיני? שאלתו הראשונה של הרב תהיה אם חוט המוקף סביב הכלי מגיע לטפח. מגיע, משיב האדם, אבל רוחבו חסר מטפח. האם ההיקף מגיע באמת לטפח? כן. אם כן, לצערנו אתה טמא מדרבנן, שהרי חז"ל גזרו על כל דבר שיש בהיקפו טפח, שמא יתחלף בדבר שרוחבו טפח שלם. ולכמה זמן? שבעה ימים. ואילו שאר הכלים שהיו מונחים תחת הקצה הרחוק, נשארים טהורים, וגם אדם אחר שעמד תחתיו נשאר טהור. בלא רוחב אמיתי של טפח, אין אדם העומד תחת המקל נטמא. היחיד הנטמא הוא הנושא אותו, וזו שיטת רבי עקיבא.