אהלות, פרק ט״ו, משנה א. לפני שניגשים ללשון המשנה כדאי להיזכר בשני תנאים שליוו אותנו לאורך כל המסכת. כיסוי מקבל מעמד של אוהל רק כששני דברים מתקיימים בו: שטחו אינו פחות מטפח על טפח, והוא מוגבה מן הרצפה טפח, כך שנשאר תחתיו חלל בשיעור זה.
משעה שכיסוי נושא מעמד כזה, נובעות ממנו שתי תוצאות, אחת לחומרא ואחת לקולא. הצד של החומרא הוא התפשטות הטומאה. כיסוי שאינו עומד בתנאים, כלי המונח בצד הטומאה נשאר טהור. כיסוי שכן עומד בתנאים, הטומאה נעה לרוחב וממלאת את כל השטח שתחת הגג, וכל מה שנמצא באותו חלל נטמא. הצד של הקולא הוא שהאוהל משמש חציצה: הטומאה שתחתיו אינה עולה דרכו, וכלי המונח על גבי הכיסוי נשאר טהור. תנועה לרוחב, כן; בקיעה כלפי מעלה, לא.
העולה מכאן, שהשאלה אם כדאי לנו שהכיסוי ייחשב אוהל תלויה לגמרי במקומו של הכלי. כלי המונח בצד המת, תחת אותו כיסוי עצמו, עדיף לו שהכיסוי לא ייחשב אוהל, שאז לא תגיע אליו טומאה כלל. כלי המונח מעל הכיסוי הפרוס על המת, עדיף לו שהכיסוי כן ייחשב אוהל, שאז הגג יעצור את הטומאה למטה.
סגוס עבה וכופת עבה
המקרה הראשון במשנה נפתח במילים ״הסגוס העבה והכופת העבה״. ״סגוס״ הוא בגד של צמר; ״כופת״ הוא קורה; ו״עבה״ עניינו עובי (שורשו עב, כלומר עבה). עליהם פוסקת המשנה ״אינן מביאין את הטומאה״, כלומר אינם נעשים אוהל שהטומאה מתפשטת בתוכו, ״עד שיהיו גבוהים״, ״מן הארץ פותח טפח״, טפח מעל הקרקע.
הברטנורא מציין שהלכה זו כבר נשנתה קודם לכן, בפרק הבית שנסדק, במשנה ג׳. המשנה חוזרת עליה כאן כהקדמה למקרים הבאים אחריה.
מה שהוראה זו באה להכריע הוא מהיכן מודדים את הטפח: האם מפניו העליונים של הבגד העבה או של הקורה, או מלמטה. תאר לעצמך קורה כבדה שפניה העליונים גבוהים טפח שלם מן הרצפה, בעוד הרווח שבין תחתיתה לרצפה קטן מזה. ההלכה היא שהמדידה נעשית מן הצד התחתון. הטפח הנדרש צריך להיות טפח של אוויר פנוי ונקי.
שכבות כפולות זו על גבי זו
ממשיכה המשנה: ״כפולין זו על גב זו״. כשכמה בגדים מונחים כפולים זה על גבי זה ומת תחתיהם, החשבון משתנה: ״אינן מביאין את הטומאה״, ״עד שתהא העליונה גבוהה״, ״מן הארץ פותח טפח״, טפח מן הקרקע. רק הבגד העליון נכנס למדידה. אם יש טפח בין הרצפה לבין פניו התחתונים של הבגד העליון, התנאי מתקיים, אף שהשכבות הכפולות שתחתיו תופסות חלק גדול מאותו רווח. עדיין נחשב הדבר אוהל שיש בו טפח חלל, והטומאה תתפשט בתוכו לרוחב.
מדוע נבדל מקרה זה מן הראשון? בבגד עבה יחיד, או בקורה עבה יחידה, אי אפשר לבטל את חלקם התחתון. אין בידינו לומר שראשם העליון משמש גג וחלקם התחתון הוא רק דבר המונח תחת אותו גג, שהרי הקורה חפץ אחד והבגד חפץ אחד. בערימה של בגדים כפולים ונפרדים הניתוח שונה: אף שהם מונחים צמודים זה לזה בלי אוויר ביניהם, אפשר לייחד את העליון ככיסוי שלמעלה ולראות את האחרים כחפצים המונחים תחתיו. כמעט בכל אוהל מונח דבר מה תחתיו; אוהלים אינם ריקים בדרך כלל. הנקודה המכריעה היא שהשכבות התחתונות אינן גוף אחד עם הכיסוי שמעליהן. יש גג, יש תכולה המונחת למטה, והטפח הנדרש שמתחת לגג אינו נפגם.
בלשון אחרת: המשנה מלמדת שהטפח שמתחת לגג אינו חייב להיות אוויר ריק. הוא צריך להיות שייך לדבר אחר, ולא לכיסוי עצמו.
טבלאות של עץ וטבלאות של שיש
עתה מרחיבה המשנה את אותו היגיון למקרה נוסף: ״טבלאות של עץ״, המונחות ״זו על גב זו״, ומת תחת הערימה. גם כאן ההוראה היא ״אינן מביאות את הטומאה״, ״עד שתהא העליונה גבוהה״, ״מן הארץ פותח טפח״. אין דורשים טפח בין הרצפה לבין תחתית הטבלה התחתונה; די בטפח שמתחת לטבלה העליונה. הואיל והטבלאות אינן מחוברות זו לזו, העליונה משמשת כיסוי ואלו שתחתיה נחשבות תכולה המונחת למטה, וזה מתקבל על הדעת לחלוטין.
לאחר מכן מחלקת המשנה חילוק: ״ואם היו של שיש״, אם היו הטבלאות עשויות שיש, הדין שונה. בערימה של טבלאות שיש, אפילו טפח פנוי בין הרצפה לבין פניה התחתונים של הטבלה העליונה אינו נחשב אווירו של אוהל. אין כאן אוהל כלל, ולפיכך הטומאה שבאותו מקום, בלשון המשנה, ״בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת״, בוקעת ישר למעלה וישר למטה בלי לנוע לצדדים.
מדוע יישתנו טבלאות שיש מטבלאות של עץ? מסביר הברטנורא: השיש יוצא מן הקרקע, ולכן שיש נחשב כקרקע עצמה. כשאין חלל תחתיו, רואים את הערימה כאילו הקרקע עצמה התגבהה, ואין אוהל על גבי קרקע.
אפשר להקשות שגם העץ מקורו בקרקע. ההבדל הוא שהעץ מגיע דרך אילן הנכרת, נקלף ומעובד בידי אדם. השיש, לעומת זאת, נחצב מן האדמה בדיוק בצורה שבה היה מונח בה. שיש הוא אבן, ואבן שייכת לקרקע, ולכן היא מקבלת את דין הקרקע מאליה. משום כך, בלי טפח אוויר ממשי מתחת לשיש, אין אוהל נוצר.
סיכום
נחזור על משנה א׳: בגד עבה יחיד או קורה עבה יחידה נעשים אוהל רק אם יש טפח מן הקרקע עד תחתיתם. כמה בגדים הכפולים זה על גבי זה נעשים אוהל כל עוד יש טפח הנמדד מתחתיתו של העליון שבהם; הבגדים שתחתיו אינם מגרעים מן הטפח הנדרש, שכן אינם חלק מאותו חפץ שהוא הגג.
וכך גם בטבלאות של עץ המונחות זו על גבי זו: די בטפח הנמדד מתחתיתה של הטבלה העליונה.
טבלאות של שיש המונחות זו על גבי זו שונות. הואיל והשיש הוא סלע היוצא מן הקרקע, דינו כקרקע. אפילו אם המרחק מתחתית הטבלה העליונה עד הקרקע הוא טפח, אותו חלל מלא שיש, וכאילו התגבהה הקרקע עד לגובה זה. אין כאן אוהל, וכל טומאה שתחתיו לא תתפשט לצדדים אלא תבקע ותעלה, תבקע ותרד.