אהלות, פרק י"ד, משנה א'. דמיינו עצמכם עומדים בפתח הבית. בבתים רבים בונים מעל הפתח מעין גגון צנוע, והוא עושה את שלו: ביום גשם יש לכם מקום יבש לנער בו את המטרייה ולקפלה, אפשר להניח את השקים על הרצפה בשעה שמחפשים את המפתח, ומלבד כל זה הוא מעניק לפתח מראה מוגמר ונאה. גגון כזה בדיוק הוא נושא משנתנו, והשאלה שלפנינו היא אם טומאת מת המונחת תחתיו נמשכת אל תוך הבית.
הזיז
המשנה קוראת לבליטה הזו "זיז". זו אצטבה קטנה הבולטת מן הכותל מעל הפתח, ויכולה להיות עשויה עץ או אבן. כדרכם של גגונים רבים, אין היא בולטת ישר בלבד: היא יוצאת כלפי חוץ ואחר כך כופפת כלפי מטה, בצורת האות L.
אומרת המשנה: "הזיז מביא את הטומאה כל שהוא". אם יש טומאת מת תחת האצטבה הזו ופתח הבית פתוח, הטומאה נמשכת פנימה, וזאת "כל שהוא", כלומר בכל שיעור שיהיה. אף אם הזיז בולט מן הכותל פחות מטפח, הבית נטמא.
הדבר טעון ביאור. עד כה למדנו שוב ושוב שאוהל צריך טפח. מדוע האצטבה הקטנה הזו שונה? התשובה היא שהזיז אינו אוהל עומד בפני עצמו כלל, אלא הוא חלק מן הפתח עצמו. בין אם נבנה כדי להגן על העומד בפתח ובין אם נבנה סתם לנוי הפתח, הרי הוא שייך לפתח, ולפיכך אינו זקוק לטפח משלו. רואים אותו כאילו כבר יש בו פותח טפח.
הברטנורא מוסיף נקודה נוספת. דווקא משום שצורת הזיז היא צורת L, בולט כלפי חוץ ואחר כך נכפף כלפי מטה, אנו רואים אותו כאילו הוא יורד ומגיע עד לקרקע, ונמצא שהוא ממש המשך של הפתח. המפרשים נחלקו בכמה דרכים בביאור כוונת הברטנורא כאן, אבל זו לשונו.
הגזרה והגבלים
ממשיכה המשנה: "הגזרה והגבלים בפותח טפח". אלו שני סוגים אחרים של גגונים, ודינם אינו כדין הזיז. הזיז אינו צריך טפח, אבל הגזרה והגבלים מביאים את הטומאה אל הבית רק אם יש בהם טפח על טפח, שכן רק אז הם אוהל בזכות עצמם.
במה נחלק ביניהם? המשנה עצמה מגדירה את שני הראשונים: "איזהו הזיז, שפניו למטה, והגזרה, שפניה למעלה". הזיז, שהוא המביא את הטומאה פנימה אף בפחות מטפח, הוא הגגון שפניו כלפי הקרקע: הוא יוצא מן הכותל וקצהו החיצוני נוטה כלפי מטה. הגזרה עשויה באותה צורת L ממש, בולטת מן הכותל ונכפפת בקצה, אלא שפניה מופנים כלפי מעלה.
הסברה פשוטה. גגון שקצהו נוטה כלפי מטה נעשה בבירור לצורך הפתח: הוא מחפה על העומד שם, ונותן לפתח מראה מוגמר. הפוך את כיוונו, ואין הוא אלא מדף. שמא מישהו מעמיד עליו עציצים, מי יודע. יהא אשר יהא תפקידו, אין הוא נעשה המשך של הפתח ואינו נטפל אליו מאליו. לפיכך, כל שאין בו טפח שלם לכל כיוון, אינו מביא טומאה פנימה כלל.
והגבלים? דמיינו את הקו העליון של האות ח': ישר ושווה באמצע, ושני קצותיו נכפפים כלפי הקרקע, אלא שאין דבר היורד עד לרצפה כמעמיד. זהו הגבלים שעל גבי הפתח, וגם הוא צריך טפח לכל כיוון. לשמע ראשון הדבר תמוה, שהרי שני הקצוות היורדים נותנים בו מראה של דבר השייך לפתח. מיישבים המפרשים: כיוון שכל הרוחב שבאמצע ישר וחלק ואין דבר יורד ממנו, טבעו כטבע מדף ולא כהמשך של הפתח. רק הזיז, שכל רוחבו בולט ואחר כך נוטה כלפי מטה, נבנה באמת כדי לחפות על הנכנס, ורק הוא מתמזג עם הפתח.
עד כמה גבוה יכול הזיז להיות?
הגבלה נוספת נאמרה בדין הזיז. שואלת המשנה: "ובמה אמרו", באיזה מקרה נאמר הדבר, שהזיז מביא את הטומאה כל שהוא ואינו צריך טפח לכל כיוון? באה התשובה: "בזיז שגבוה מן הפתח שלשה נדבכין שהן שנים עשר טפח".
"נדבכין" הם שורות של אבני בניין או לבנים. הזיז יכול להיות גבוה עד שלוש שורות כאלה מעל הפתח, וכיוון שכל נדבך גובהו ארבעה טפחים, הרי זה שנים עשר טפח.
"יותר מכאן, מביא את הטומאה בפותח טפח". אם הזיז גבוה יותר משנים עשר טפח מעל משקוף הפתח, אף שהוא בנוי בצורת ה-L הנוטה כלפי מטה כדין זיז כשר, אינו מביא את הטומאה לבית אלא אם כן יש בו טפח על טפח. משהגיע לגובה כזה, שוב אינו מצטרף לפתח, ולפיכך עליו להיות אוהל בזכות עצמו.
העטרות והפיתוחין
המשנה מסיימת בשני דברים נוספים המצויים על גבי הפתחים: "העטרות והפיתוחין מביאין את הטומאה בפותח טפח". "עטרה" פירושה כתר, וכאן הכוונה לצורה מעוגלת כמין כיפה הבנויה מעל הפתח, מעוקלת כצורת האות C, ודומה במקצת לכתר. "פיתוחין" הם עיטורים מגולפים שחקקו באבן שמעל הפתח. אלה נעשים לנוי, ולפעמים הם בולטים כלפי חוץ טפח ואף יותר.
דין המשנה הוא ששני אלה כן מושכים את הטומאה אל הבית, אבל רק כשיש בהם טפח שלם בשני הכיוונים. כיוון שמעולם לא נעשו לצורך הפתח אלא לנוי הבניין, נאים הם אמנם, אבל אין רואים את הפתח כנמשך והולך כלפי חוץ על ידיהם. לפיכך לא יביאו טומאה פנימה אלא אם כן יהיו אוהל בזכות עצמם, טפח לכל כיוון.
חזרה על המשנה
גגון שעל גבי הפתח הבולט מן הכותל בצורת L, יוצא כלפי חוץ ואחר כך נוטה כלפי מטה, מביא את הטומאה המונחת תחתיו אל תוך הבית אף כשבליטתו מעטה, פחות מטפח. הוא מתמזג עם הפתח ונחשב חלק ממנו, וממילא טומאה שתחתיו כטומאה שתחת הפתח עצמו, ההולכת ונמשכת אל הבית.
וכל זה כשאין האצטבה גבוהה יותר משנים עשר טפח מעל הפתח. משנים עשר טפח ולמעלה שוב אינה חלק מן הפתח. וכל זה דווקא בצורה זו. אם הבליטה נוטה כלפי מעלה, או שהיא נכפפת כלפי מטה בצדדים אבל ישרה וחלקה לכל רוחב הפתח, צריך טפח. וכן הדין בעטרה של נוי או בגילופי אבן: אלה נעשו לנוי הבית ולא לצורך הפתח, ואם אין בהם בליטה של טפח שלם, אינם מביאים טומאה פנימה.
זהו פשט המשנה לפי הברטנורא. הרמב"ם מבאר אותה בדרך אחרת, וכדאי מאוד לעיין במפרשים הנדפסים לצד המשניות ולראות את שיטתו. "תן לחכם ויחכם עוד".