אהלות, פרק י"ג, משנה א. עד כה פגשנו שוב ושוב את אותה מידה: כמה גדול צריך להיות הפתח כדי שהטומאה תעבור בו מחדר לחדר, מחלל לחלל? טפח על טפח. במשנה זו אנו למדים שהטפח אינו כל התמונה. טפח על טפח הוא אכן השיעור כאשר הפתח נעשה כדי להשתמש בו, כגון חלל שמניחים בו חפצים, מעין מדף או ארון הקבוע בכותל. אבל כשהנקב נעשה לתכלית אחרת, או כשלא אדם עשה אותו כלל אלא נעשה מאליו, השיעורים משתנים.
חלון שנעשה לאור
המשנה פותחת: "העושה מאור בתחילה", מי שעושה פתח לאור מתחילה. תארו לעצמכם אדם הנכנס לחדר ומוצא אותו חשוך מכדי ללמוד בו. הוא מחליט לפתוח חלון קטן בכותל (ויש מבארים שהוא הדין בפתח הנעשה בגג, ואין הבדל), ועכשיו האור נכנס והוא מתרווח.
פתח כזה הוא פתח חשוב. דווקא מפני שהוא רצה בו והוא חשוב בעיניו, הטומאה תעבור בו אף אם הוא קטן בהרבה מטפח. כמה קטן? "שיעורו כמלוא מקדח גדול של לשכה": מקדח הוא כלי קידוח, והשיעור הוא רוחב הנקב שקודח המקדח הגדול שהיה שמור בלשכות בית המקדש. הוא נקרא מקדח גדול, אבל הנקב שהוא עושה קטן בהרבה מטפח. המשנה נותנת לנו דרכים נוספות לצייר זאת: כשיעור פונדיון האיטלקי, או כסלע נירונית, מין מסוים של מטבע סלע. ויש מבארים אותו כשיעור הנקב שבעול של שוורים, שלבסוף מכניסים בו את המלמד, שפגשנו במסכת כלים. בכל דימוי שנשתמש, מדובר בפתח קטן בהרבה מטפח.
שיירי המאור
המשנה ממשיכה ב"שיירי המאור", מה שנשאר מפתח של אור. וזה המעשה: מסיבה כלשהי מחליט הבעל שהאור הנכנס מרובה מדי והוא רוצה לסתום את החלון. הוא מתחיל לטוח אותו בטיט, ואז הוא מציץ בשעון ורואה שהשבת כמעט נכנסה. או שנגמר לו הטיט. או שהחברותא מחכה לו. העיקר שהוא הפסיק באמצע, ובדעתו לחזור ולהשלים את המלאכה.
מפני שדעתו עדיין לסתום, ירדה מקצת מחשיבותו של הפתח. הוא עדיין מכניס אור, אבל אין בו החשיבות המלאה של חלון שהוא רוצה בו. לפיכך השיעור כאן גדול מנקב המקדח, ועדיין פחות מטפח: "רום אצבעיים על רוחב הגודל". רום הוא גובה, כלומר הפתח צריך להיות גבוה שתי אצבעות ורחב כרוחב האגודל.
והמשנה עצמה מגדירה את המושג: "אלו הן שיירי המאור, חלון שסתמו ולא הספיק לגומרו", אלו שיירי המאור, חלון שהתחיל לסתום ולא הספיק לסיים. ודקדקו בלשון: הוא לא חזר בו מדעתו, אלא פשוט לא הגיע לסיים. הוא התעייף, נכנסה שבת, נגמר הטיט, החברותא חיכה, ולפי שעה נשאר פתוח.
נקב שנעשה מאליו
עתה פונה המשנה לפתח שאיש לא תכנן אותו כלל. "חררוהו מים", מים חלחלו וטפטפו עד שעשו נקב בכותל. "או שרצים", או ששרצים חתרו בו עד שפרצו אותו. "או שאכלתו מלחת", או שהמלח שבחומר אכל אותו עד שנפתח מעצמו. בכל אלו הנקב בא בדרך הטבע, בלי שאיש רצה בו.
כאן פוסקת המשנה: "שיעורו כמלוא אגרוף", השיעור הוא כמלוא אגרוף. לא אגרוף של אדם רגיל, אלא אגרופו של בן בטיח, אדם גדול כל כך שאגרופו היה כראשו של אדם בינוני.
הערה שכדאי לדעת: רבנו גרשום מביא ממסכת בכורות שבן בטיח היה בתקופת התנאים ומפורסם בגבורתו, ושהיה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. מזהים אותו עם אחד מראשי הבריונים, אותה סיעה שלא הניחה ליהודים להשלים עם הרומאים; ואף על פי כן שיתף פעולה עם דודו וסידר את התחבולה שבה הוציאו את רבן יוחנן בן זכאי מן העיר הנצורה. הגמרא במסכת גיטין מתארת את ההמשך, כיצד בא רבן יוחנן בן זכאי לפני אספסיינוס קיסר וביקש ממנו שלוש בקשות: שתישאר שלשלת רבן גמליאל, שיניחו את כרם ביבנה, ושישלחו רופאים לרפא את רבי צדוק.
מכל מקום, אגרופו של בן בטיח הוא המידה שלנו כשהנקב נעשה מאליו, והוא גדול מטפח. והסברא פשוטה: אם לא רצית פתח שם כלל, כדי שהנקב הזה ייחשב חשוב דיו להעביר טומאה ממקום למקום, צריך שיהיה בו מלוא אגרוף שלם.
כשהוא מחליט להשתמש בו
ואז מלמדת המשנה מה הדין אם הבעל מתייחס בעין טובה לנקב שנעשה שלא בכוונתו. הוא נכנס, רואה שהמים ניקבו את כותלו, ואומר: גם זו לטובה, אשתמש בו ואניח בו את חפצי. "חישב עליו לתשמיש", מכיוון שדעתו להשתמש בו, "שיעורו בפותח טפח", הוא מקבל דין של חלל שנעשה לתשמיש, והשיעור נעשה טפח על טפח כדי שהטומאה תעבור מצד לצד.
ואם במקום זה הוא אומר: המים עשו נקב, מה טוב, עכשיו יש לי אור, ובדעתי להשאירו פתוח וליהנות מן האור? "למאור, שיעורו כמלוא מקדח", דינו כחלון שנפתח לאור מתחילה, והשיעור הוא נקב המקדח. וזו הסיבה שאמרנו למעלה שכאשר פתחה המשנה ב"העושה מאור בתחילה", מי שעושה בפועל פתח לאור, אין זו הדרך היחידה לקנות מעמד זה. כאן הוא לא עשה מאומה; רק החליט להשתמש במה שכבר קיים לצורך אור, ודי בכך.
סריגות וטפחיות
המשנה עוברת לדין "הסריגות והטפחיות". סריגות הן מחיצות של שריגים, שבכה או רשת כעין אלו שהיו מעמידים בפתח בתי האוצר. טפחיות הן תריסים העשויים רצועות דקות, כעין התריסים המוכרים לנו היום; כך היו בונים חלונות, מרצועות עץ דקות, כדי שהאור והאוויר יעברו, בדיוק כדרך שמתקינים דלת מסורגת בימות החום. בשני המקרים אין לפנינו נקב אחד אלא חללים קטנים רבים בזה אחר זה, ובנידון שלפנינו הבעל רוצה בהם בשביל האור שהם מכניסים.
בית שמאי נוקטים עמדה מחמירה מאוד: "מצטרפות כמלוא מקדח", החללים הקטנים מצטרפים. צרף את כל הנקבים הקטנים, ואם יש בהם יחד שיעור נקב המקדח, הטומאה עוברת. זו חומרא גדולה, שהרי אנו מצרפים פתחים נפרדים למידה אחת. החזון איש מבאר את הטעם: מאחר שכוונתו כאן לאור, אין נפקא מינה שהפתחים מפוזרים, שכן כולם יחד הם המכניסים את האור שהוא רוצה בו.
בית הלל אינם מסכימים. לדעתם אין הטומאה עוברת בסריגה או בטפחייה כזו אלא אם כן יש באחד החללים לעצמו, "במקום אחד", שיעור נקב המקדח. הפתחים הקטנים אינם מצטרפים.
להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה
עכשיו מלמדת המשנה שכל השיעורים הללו שווים "להביא את הטומאה או להוציא את הטומאה", בין שהשאלה היא להכניס טומאה לבית ובין שהיא להוציא טומאה ממנו.
ומה זה למעשה? להביא את הטומאה: אדם יושב ולומד בתוך ביתו, ומחוץ לכותל יש זיז או סככה, ובא הקול שיש טומאה שם תחת הסככה. ובכותלו יש פתח. האם תבוא הטומאה אליו? להוציא את הטומאה: להיפך, שהאדם עומד בחוץ תחת הסככה והטומאה בתוך הבית, ובכותל יש פתח. האם תצא הטומאה אליו?
לדעת התנא קמא, בשני הכיוונים יש לבדוק את אותן שאלות: מי עשה את הפתח הזה ולשם מה הוא עומד. ונחזור על השיעורים:
- פתח שנעשה לאור: אף נקב זעיר מעכב, ושיעורו כמלוא מקדח, נקב המקדח של הלשכה.
- חלון שהתחיל לסתום ולא סיים: רום אצבעיים על רוחב הגודל.
- פתח שנעשה כדי להניח בו חפצים: טפח על טפח.
- פתח שנעשה מאליו, במים, במלחת או בשרצים: מלוא אגרוף, אגרופו של בן בטיח, אלא אם כן חישב עליו אחר כך לתשמיש או לאור, שאז הוא מקבל את השיעור המתאים.
ואין נפקא מינה היכן עומד האדם והיכן מונחת הטומאה, בפנים או בחוץ, נכנסת או יוצאת: השיעור אחד.
רבי שמעון, ושתי גרסאות בנוסח
בדברי הסיום של המשנה, "רבי שמעון אומר", נחלקו הגרסאות מחלוקת גדולה, ושתי הקריאות מעמידות עמדות שונות מאוד.
נתחיל בגרסת הברטנורא. רבי שמעון דוחה את כל שיטת המידות המשתנות הזו. פעם אתם אומרים לי שהשיעור פחות מטפח ופעם יותר מטפח? אומר רבי שמעון: "להביא את הטומאה או להוציא את הטומאה, בפותח טפח". בין שהשאלה בטומאה נכנסת ובין בטומאה יוצאת, שיעור אחד יש ולא יותר. פחות מטפח, אין הטומאה עוברת; טפח על טפח, עוברת. לפי גרסה זו חולק רבי שמעון על כל אחת מן ההלכות שנלמדו במשנתנו, וזו הפשוטה שבשתי הגרסאות.
הגרסה השנייה שמה בפי רבי שמעון טענה מוגבלת בהרבה. כל המידות השונות של התנא קמא במקומן עומדות, כך הוא אומר, כשאנו שואלים אם טומאה שבחוץ נכנסת לבית. אבל להוציא את הטומאה, כשטומאה שבפנים צריכה לצאת, השיעור הוא פותח טפח. במקום שהאדם עומד בחוץ תחת הסככה והשאלה אם הטומאה שבבית מגיעה אליו, די בפתח של טפח על טפח.
המפרשים מציעים כמה דרכים בגרסה זו. וזו הדרך המקובלת. ראינו כמה פעמים שנוח לטומאה לצאת מן הבית יותר מלהיכנס אליו, הכלל של דרך הטומאה לצאת: טומאה שבבית אינה נשארת שם בשלווה, אלא דוחקת לצאת. ולפיכך באותו פתח עצמו אפשר לפסוק שאין הטומאה נכנסת, ובאותו פתח ממש נפסוק שהטומאה יוצאת. ורבי שמעון בוודאי אינו חולק בזה; אדרבה, אף הוא סובר שטומאה יוצאת חמורה מטומאה נכנסת.
ואם כן, איך נבין אותו? שאל את עצמך שאלה כללית: לפני משנה זו ידענו רק מידה אחת, טפח, ועכשיו נתנו לנו כמה. האם השיעורים החדשים חומרא הם או קולא? התשובה: גם וגם. כשהפתח נעשה לאור, ירד השיעור למטה מטפח, וזו חומרא. כשהפתח נעשה מאליו, עלה השיעור למעלה מטפח, וזו קולא.
ועכשיו, רבי שמעון סובר עם כולם שטומאה יוצאת היא הצד החמור. נמצא שהשגתו יכולה להיות מכוונת רק לאחת מן המידות שנמנו למעלה: מלוא אגרוף, שהוא יותר מטפח ועל כן קולא גדולה. התנא קמא פסק שנקב שנעשה מאליו אינו מעביר כלום אף כשהוא מגיע לטפח שלם. על זה משיב רבי שמעון, לפי גרסה זו: בטומאה נכנסת אין לי טענה. הנקב לא היה רצוי ואין בו חשיבות, ולכן יצטרך מלוא אגרוף. אבל בטומאה יוצאת, הצד החמור, שיעור של אגרוף הוא יותר ממה שאני יכול לקבל. אף נקב צר מאגרוף, ואף נקב שנפתח מאליו, יוציא את הטומאה משעה שיש בו טפח על טפח.
סיכום שיטת רבי שמעון
ומה סובר רבי שמעון? תלוי בגרסה.
לפי נוסח הברטנורא, רבי שמעון מבטל את כל המידות המשתנות: שיעור אחד לכול, טפח. התנא קמא מנה נקב מקדח בפתח שנעשה לאור, רום אצבעיים על רוחב הגודל בחלון שסתימתו לא נגמרה, טפח בחלל המשמש להנחת חפצים, ומלוא אגרוף בנקב שנפתח מאליו אלא אם כן חישב עליו הבעל אחר כך לתשמיש. תשובתו של רבי שמעון היא שאינו מכיר באף אחת מן החלוקות הללו: נכנסת או יוצאת, השיעור טפח.
ולפי הנוסח האחר, רבי שמעון אומר: פסקי התנא קמא הם גם שלי. במקום שהטומאה מונחת בחוץ תחת הזיז והאדם בפנים, נקב שנפתח מאליו אינו מעביר כלום אף בטפח; רק מלוא אגרוף שלם יועיל. אבל הפוך את התמונה, שהטומאה בפנים ואדם או כלים עומדים בחוץ תחת הזיז, ופתח של טפח על טפח כבר מוציא את הטומאה אליהם. והטעם, שאנו מחמירים בטומאה בדרך יציאתה: אין הטומאה יושבת בשקט בבית, אלא פורצת לצאת.