אהלות, פרק י"ב, משנה א. המשנה ממשיכה בעניין אוהל הנשען על גבי כלי, ומחילה את הכלל הזה על מצב שכיח מאוד: נסר עץ שטוח המונח על פי תנור. והכל תלוי בשאלה אחת: האם התנור הזה כלי גמור או לא?
לשון המשנה בפתיחתה: "נסר שהוא נתון", נסר שהונח, והיכן הונח? "על פי תנור חדש", על פתחו של תנור שהמשנה קוראת לו חדש.
מהו תנור "חדש"
המילה חדש כאן אינה עניין של גיל. התנור נעשה מחרס. תחילה מקשים אותו בכבשן, ואחר כך טחים אותו בחומר דמוי טיח, מין טיט. הטיח הזה מתייצב ומתקשה רק כשמסיקים את התנור בפעם הראשונה לאפייה. וכל זמן שלא נעשתה אותה הסקה, אין אפשרות להשתמש בתנור כלל.
כבר פגשנו את הכלל הזה במסכת כלים: אין הכלים מקבלים טומאה עד שנגמרה מלאכתן. תנור שיצא מן הכבשן ולא הוסק מעולם עד כדי שיוכל לאפות בו, עדיין אינו גמור, וכלי שלא נגמרה מלאכתו אינו ראוי לקבל טומאה. וזהו תנור חדש.
ולעומתו, תנור ישן במשניות אלו אינו תנור שעברו עליו שנתיים או שלוש. הכוונה לתנור שכבר נשתמשו בו, אפילו פעם אחת: הוסק עד חום אפייה, הטיט התקשה, ומאותה שעה הוא כלי גמור המקבל טומאה.
המקרה
ובכן נצייר את התמונה. יש תנור שלא הוסק מעולם. על פיו מונח נסר עץ שטוח. הנסר כשלעצמו אינו כלי כלל, ולפיכך הוא משמש כאוהל, כגג.
הברטנורא מעמיד את התנור הזה באוויר הפתוח: הוא עומד בגינה או בחצר, ואין מעליו אלא השמים, ולא בתוך בית.
ממשיכה המשנה: "ועודף מכל צדדיו בפותח טפח". עודף היינו יתר: הנסר רחב כל כך שהוא בולט מעל התנור מכל צדדיו טפח שלם. התוצאה היא שבצד התנור, תחת הבליטה, יש חלל אוויר מכוסה בשיעור טפח לכל כיוון. תיכנס לשם ותביט למעלה, ותמצא כיס כזה של מקום מקורה המקיף את התנור.
המקרה שלנו בקצרה: תנור שעדיין לא הוסק, העומד באוויר הפתוח, ועליו נסר שבליטתו משאירה טפח על טפח של מקום מכוסה מכל צד. ומשנתבררה התמונה, נפנה לדין.
הנסר כמחיצה
נניח עתה טומאה, כזית מן המת, באותו כיס מכוסה שבצד התנור, תחת החלק הבולט של הנסר. פסק המשנה הוא כלים שעל גביו טהורים: כלים שמונחים למעלה נשארים טהורים, ובכלל זה כלי העומד בדיוק כנגד מקום הטומאה. תמשוך קו ישר מן הכזית ולמעלה והוא פוגע בנסר, וכלי המונח על העץ באותה נקודה עצמה נשאר טהור. ומדוע? מפני שהנסר עושה מעשה גג, וגג מפסיק את עליית הטומאה. הטומאה עולה עד העץ ואינה עוברת הלאה, שהרי לתנור חדש אין דין כלי.
וכן להיפך: טומאה על גביו, כלים שתחתיו טהורים. הנח את הכזית מעל העץ, וכל הכלים שלמטה נשארים טהורים, אפילו כלי העומד ממש תחת הטומאה. כשם שהנסר עוצר את הטומאה בעלייתה ומשמש חציצה, כך הוא עוצר את הטומאה המבקשת לירד.
וכל זה אינו אלא מפני שהתנור הוא תנור חדש.
כשהתנור כבר נשתמשו בו
ממשיכה המשנה: ובישן, ובתנור ישן, כלומר כזה שהוסק אפילו פעם אחת עד שהתקשה הטיט ונעשה כלי רגיל, הדין מתהפך: טמא. בין שהטומאה תחת הנסר ובין שהיא על גביו, התנור עצמו נטמא, ואין הנסר מציל עליו, וכל שכן שאינו מציל על הכלים שמעליו ומתחתיו.
ומה נשתנה? התנור הוא עכשיו כלי גמור. וכיון שהוא כלי, הנסר המונח עליו הוא כיסוי שכל סמיכתו על כלי, ממש כאותה כפישה הסמוכה על המנורה שנתבארה למעלה במשניות אלו. כיסוי כזה נגרר אחר דינו של הדבר הסומך אותו, ודין כלי הוא שהוא נעשה אוהל להביא את הטומאה ואינו נעשה חציצה לעצור את הטומאה.
למעשה: כזית מן המת המונח למטה מעלה את טומאתו עד העץ, ממלא את כל המקום המקורה, מטמא את התנור וכל כלי שלמטה, וממשיך ועובר אל כל מה שמונח למעלה. הפוך את הסדר, והכזית יונח על גבי העץ, והטומאה יורדת דרכו, ממלאת את החלל שלמטה, וחוזרת ועולה. ואין נפקא מינה באיזה צד מונח הכזית: הכל נטמא.
כל העניין במשפט אחד: תנור שעדיין הוא במעמדו כחדש, שלא הוסק אף פעם לאפייה, אין לו דין כלי, ולכן הנסר שעל גביו הוא אוהל אמיתי, אוהל שמביא את הטומאה וגם עוצר אותה. אבל תן לתנור מעמד של כלי, ומיד יורד הנסר לדרגת כיסוי הסמוך על כלי, שמביא את הטומאה ושוב אינו יכול לעצור אותה.
רבי יוחנן בן נורי חולק
מביאה המשנה עתה דעה חולקת: רבי יוחנן בן נורי מטהר. לדעתו אף תנור ישן אינו נחשב כלי לעניין הלכות טומאת אוהל. הנסר המונח עליו נשאר אוהל כשר לכל דבר, ולפיכך הוא מביא את הטומאה וגם חוצץ בפניה.
ומחלוקתו מוגבלת. הנח את אותו נסר עצמו על גבי כלי סתם, ורבי יוחנן בן נורי יודה שכל הסביבה, ובכללה הכלי, נטמאת; את הכלל שכיסוי הסמוך על כלי מביא את הטומאה ואינו חוצץ הוא מקבל לגמרי. אין מחלוקתו אלא בתנורים בלבד.
וטעמו: תנור מעיקרו אינו כלי, שהרי אין לו שוליים משל עצמו. אינו אלא דפנות של חרס המונחות על גבי הקרקע. ואם כן, כיצד מקבל תנור טומאה, כמו שמצינו בכל המשניות? עונה רבי יוחנן בן נורי שטומאתו גזירת הכתוב היא, שהפסוק עשה את התנור מקבל טומאה אף על פי שאינו כלי באמת. וכיון שאינו כלי באמת, בטל החילוק בין תנור חדש לתנור שנשתמשו בו. והנסר שעל גביו דומה לגגו של בית: אוהל שלם שאינו נסמך על שום כלי, ולפיכך מביא את הטומאה וגם נעשה חציצה.
נסר על פי שני תנורים
אותה מחלוקת עצמה נשנית בציור שני. במקום תנור אחד שהנסר עודף עליו מכל צדדיו, יש לנו נסר נתון על פי שני תנורים, מפיו של זה לפיו של זה, ושניהם כבר הוסקו, והעץ מגשר על הרווח שביניהם. והטומאה, אומרת המשנה, ביניהם: היא מונחת ברווח שהנסר פרוס עליו. וגם כאן הנסר עודף על התנורים טפח לכל כיוון סביב.
פסקו של תנא קמא: הם טמאים, שני התנורים נטמאים, וכן כל הכלים שתחת הנסר וכל הכלים שעל גביו. כיון שתנורים אלו כבר נשתמשו בהם הרי הם כלים, ונסר שסמיכתו על כלים אינו עושה אלא אוהל מן הסוג שמביא את הטומאה ואינו עוצר אותה מעולם.
ורבי יוחנן בן נורי מטהר גם בציור זה, לשיטתו בכל מקום. תנור שהוסק אינו כלי לעניין הלכות אוהל, ולכן עץ המונח על שני תנורים כאלו הוא אוהל שלם, שמביא את הטומאה ובמידה שווה חוצץ בפניה. טומאה ברווח שלמטה, מה שלמעלה טהור, וטומאה למעלה, מה שלמטה טהור.
סיכום
נסר הפרוס על תנור חדש, תנור שלא הוסק עדיין לאפייה, ועודף מכל צד בפותח טפח, טפח על טפח: טומאה תחת העץ, הכלים שעל גביו טהורים, אפילו כלי העומד ממש כנגדה, וטומאה על גבי העץ, הכלים שתחתיו טהורים, אפילו כלי המונח ממש תחתיה. ושהתנור טהור אינו צריך לומר, שהרי כלי שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה כלל. החידוש הנשנה כאן הוא טהרתם של הכלים משני צדי הנסר.
ובתנור ישן, שהוסק לפחות פעם אחת, הדין מתהפך והכל טמא. ורבי יוחנן בן נורי מטהר אף כאן: לדעתו תנור שנשתמשו בו לא קנה מעולם מעמד של כלי, וממילא העץ שעל גביו נשאר אוהל שלם, שיכול לשמש חציצה.
ואותו טיעון עצמו חוזר בנסר אחד המגשר על שני תנורים שנשתמשו בהם, והטומאה מונחת בחלל שביניהם: תנא קמא מטמא את התנורים וכל כלי שעליהם ותחתיהם, ולרבי יוחנן בן נורי טומאה שלמטה אינה עולה למעלה, וטומאה שלמעלה אינה יורדת למטה.