אהלות, פרק יא, משנה א. המשנה מעמידה לפנינו תמונה: בית שתקרתו נבקעה. דמיינו שאתם עומדים בתוך הבית, נושאים עיניים למעלה ורואים סדק העובר לאורך הגג שמעליכם. אין זה נקב צנוע שנעשה במקום אחד, כמי שחורץ חריץ בפושקא (קופת צדקה) כדי להכניס בה מטבעות, אלא שבר הנמשך על פני כל התקרה, מכותל אחד של הבית ועד הכותל שכנגדו.
התוצאה היא שהבית נחלק למעשה לשניים. בחצי אחד של הבית נמצא הפתח, ונקרא לו החצי החיצון. החצי השני, שמעבר לסדק, אין לו פתח כלל, ונקרא לו החצי הפנימי. כדי להגיע אליו נכנסים בפתח, חוצים את החצי החיצון, עוברים תחת הפתיחה שבגג, ומגיעים אל החלק האחורי.
המשנה פותחת: "הבית שנסדק", בית שנבקע.
טומאה בחצי החיצון
המקרה הראשון: "טומאה בחוץ", הטומאה מונחת בחלק החיצון, זה שבו נמצאת הכניסה. הדין: "כלים שבפנים טהורין", כל הכלים העומדים בחלק האחורי נשארים טהורים. ומדוע? מפני כלל העומד ביסוד ההלכות הללו: הטומאה מפלסת לה דרך כלפי חוץ בצאתה מן הבית, אך אינה דוחקת את עצמה פנימה. מת המונח סמוך לפתח אין לו סיבה להתפשט לאחור, ולכן הכלים שם אינם נטמאים.
טומאה בחצי הפנימי
המקרה השני הוא המסובך יותר: "טומאה בפנים", המת מונח בחלק האחורי, זה שאין לו פתח משלו. כאן נכנס לתוקפו הכלל של "סופו לצאת", שטומאה זו עתידה להוציאה משם. אין המת נשאר במקומו לעולם; במוקדם או במאוחר יוציאו אותו, וכל העומד בדרך שבה יעבור נחשב טמא. ומהי אותה דרך? דרך החלק החיצון, שהרי הפתח היחיד נמצא שם.
נמצא שהכלים שבחצי החיצון אינם טהורים מאליהם. אולם אם הם טמאים בפועל, בזה תלויה מחלוקת המובאת במשנה, וכל השאלה היא אם הסדק שבתקרה רחב דיו כדי לעשות מבית אחד שני אהלים עומדים בפני עצמם.
בית שמאי
בית שמאי סוברים שהכלים שבחלק החיצון אינם טהורים "עד שיהא בסדק ארבעה טפחים", עד שיימדד בסדק רוחב של ארבעה טפחים. ארבעה טפחים הם שיעור פתח שהמת יכול לצאת בו. וכך נימוקם של בית שמאי: אכן, מן הסתם יוציאו את המת דרך הפתח שבחזית, ובדרך כלל היה הדבר מטמא את החלק החיצון. אבל מששיש בתקרה שבר גדול כארבעה טפחים, שוב אין לפנינו אוהל אחד שנסדק, אלא שני אהלים נפרדים. במצב כזה, אף שאין לחלק הפנימי פתח משלו, אין אומרים שטומאה המונחת בפנים מטמאה מאליה את החלק החיצון, שכן אין צורך לראות את המת כעובר דרך החזית. אך בכל שיעור פחות מארבעה טפחים, הכלים שבחוץ נטמאים.
בית הלל
בית הלל אומרים להיפך. לדעתם אין הטומאה עוברת מן האוהל הפנימי (החלל שמעבר לסדק) אל האוהל החיצון (החלל שבו הפתח), וכך הדין אף בסדק של "כל שהוא", בשיעור הקטן ביותר. אין צורך בארבעה טפחים.
ואף על פי כן, בית הלל מקפידים על פתח בעל שיעור ממשי שאפשר למודדו. שיעורם הוא כעובי חוט המשקולת, אותו חוט שבראשו משקולת שהבנאי משלשל לאורך הכותל לבדוק אם הוא עולה ישר. כדור קטן תלוי בקצה החוט; בירידתו, אם הוא נוקש בכותל, יודע הבנאי שהכותל נוטה ואינו זקוף. אותו חוט עם משקולתו צריך שיוכל לעבור בסדק. משיש בשבר שיעור זה, שני החלקים נחשבים שני אהלים נפרדים, וטומאה שבחלק האחורי מותירה את החלק הקדמי טהור.
גירסת רבי יוסי
רבי יוסי מוסר מסורת אחרת, "משום בית הלל", בשם בית הלל: "פותח טפח", צריך שהשבר יהיה פתוח בשיעור טפח. לפי זה הטפח הוא השיעור המכריע. אם הסדק קטן מטפח, טומאה שבחלק האחורי מטמאה את החלק הקדמי, שהרי הבית עדיין נחשב אוהל אחד שדרכו יוציאו את המת. אבל בטפח נחתך הגבול: לא רק שטומאה שבחזית מותירה את הכלים שמאחור בטהרתם, אלא שגם טומאה שמאחור מותירה את החלק הקדמי טהור, שכן הבניין נחשב עתה שני אהלים.
חזרה על המשנה
נחזור על התמונה כולה. בית שסדק חוצה את תקרתו מכותל לכותל. אם הטומאה מונחת בחלק החיצון, זה שבו הפתח, הכלים שבחלק האחורי נשארים טהורים, לפי שהטומאה יוצאת ואינה נכנסת.
ואם הטומאה בחלק הפנימי, ההלכה מסובכת יותר, שכן טומאה זו עתידה לצאת משם, ואנו מניחים שכל העומד בדרכה נטמא. האם משום כך יטמא החלק החיצון מאליו, הרי הפתח שם וזו הדרך שבה יוציאו את המת?
- בית שמאי: הכלים שבחלק החיצון נטמאים, אלא אם כן יש בסדק שבתקרה ארבעה טפחים.
- בית הלל: אף "כל שהוא" מספיק, כלומר כעובי חוט המשקולת.
- רבי יוסי בשם בית הלל: צריך פותח טפח. פחות מטפח, טומאה שמאחור מטמאה את החלק הקדמי; בטפח ויותר, שני החלקים עומדים כשני אהלים נפרדים, ולפיכך טומאה שבחזית מותירה את החלק האחורי טהור, וטומאה שמאחור מותירה גם את החלק הקדמי טהור.