נדה, פרק ו, משנה יד. המשנה עוסקת באשה שמצאה כתם של דם על בגדה בימים שראיית דם בהם עשויה לעשותה זבה, ומביאה מחלוקת בשאלה אם כתם כזה מקלקל את ספירתה.
הרקע: אחד עשר ימי זיבה
המחזור שקבעה התורה לאשה מתחלק לשתי תקופות. תחילה שבעת ימי נדה, ולאחריהם אחד עשר יום הנקראים ימי זיבה. דם הנראה באותם אחד עשר יום אינו עושה אותה נדה, אלא יש בו כדי לעשותה זבה. משום כך אשה בימים אלו צריכה לעקוב אחר ספירתה בדקדוק: עליה לדעת בדיוק באיזה יום מן האחד עשר היא עומדת, ובאילו ימים בדיוק ראתה.
המקרה שבמשנה
"הרואה כתם": אשה באותם אחד עשר יום מוצאת כתם על לבושה. רבי מאיר אומר, "הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב": ספירתה מתקלקלת, ועליה לחוש שמא נעשתה זבה.
מדוע ספירתה מתקלקלת? מפני שכתם, בשונה מראייה שהאשה מרגישה בה ומזהה אותה בשעת מעשה, אינו מעיד כלל על מתי יצא הדם. אפשר שיצא היום, אפשר שיצא אתמול, ואפשר שלפני יומיים או שלושה. וכיון שאין בידה לתלות את הדם ביום מסוים, שוב אינה יודעת בבירור היכן היא עומדת באחד עשר הימים, וספירתה מבולבלת.
רבי מאיר מוסיף ומרחיק לכת. כתם אחד עשוי לעורר חשש של זיבה גמורה. אשה נעשית זבה רק בדם שראתה שלושה ימים רצופים, אך רבי מאיר חושש שמא כתם זה הוא סך הכל של בדיוק זה: דם ביום הראשון, דם שוב ביום השני, ודם שוב ביום השלישי, והאשה לא הבחינה בדבר עד שבדקה את בגדה ביום השלישי. נמצא שכתם אחד כבר עשוי להעמיד אותה בספק זבה.
שיטת החכמים
וחכמים חולקים: "אין בכתמים משום זוב", אין הכתמים מולידים חשש זיבה. טעמם נעוץ בדרישת שלושת הימים הרצופים. אשה אינה זבה אלא כשנראה דם בשלושה ימים זה אחר זה, ואין רואים כתם בודד כאילו הצטרף בסתר משלוש ראיות נפרדות.
אמנם כשנמצאו שלושה כתמים, אף חכמים חוששים לזיבה. שלושה סימנים נפרדים ניתן לתלות בשלושה ימים נפרדים, סימן אחד לכל יום, ואז דינה כספק זבה. מה שאין חכמים מוכנים להניח הוא שכתם יחיד מסתיר בתוכו שלושה ימי ראייה, ולפיכך סימן בודד אינו מותיר בה חשש זיבה כלל.