נידה, פרק ו, משנה יג. המשניות שבסוף הפרק עוסקות בשערות: שתי השערות שמסמנות את המעבר מקטנות לגדלות, ועכשיו, במשנתנו, גם שערות שבתחומים אחרים בהלכה. השאלה כאן פשוטה, והיא חוזרת בכולם: כמה צריכה השערה לגדול כדי שתהא שערה מבחינת ההלכה?
המשנה פותחת ומונה את המקומות שבהם השאלה מתעוררת: "שתי שערות האמורות בפרה", אותן שתי שערות שנאמרו בעניין הפרה. הכוונה לפרה אדומה, שכל שערותיה צריכות להיות אדומות. נמצאו בה שתי שערות בצבע אחר, שחורות או לבנות, הפרה פסולה. הרי לנו מקום אחד שבו נוגעת שאלתנו.
"ובנגעים", וכן השערות שנאמרו בהלכות נגעים. אף שם מצב הצרעת שבאדם תלוי בצבע השערות שנמצאות בתוך הבהרת.
ומלבד אלו, "והאמורות בכל מקום", כל השערות שנאמרו בכל מקום אחר בהלכה. בכל מקום שבו באות שערות לדיון, המשנה נותנת עתה שיעור.
הדעה הראשונה: "כדי לכוף ראשן לעיקרן", שתהא השערה ארוכה כל כך שאפשר לכוף את ראשה עד שיגיע לעיקרה. כלומר, מקפלים את השערה על עצמה, ואם ראשה מגיע לשורשה, הרי היא שערה. זו דעת רבי ישמעאל.
רבי אלעזר נותן שיעור שני: "כדי ליקנוס בציפורן", שתהא ארוכה כדי שיוכל לאחוז בה בציפורן. אם אפשר לתפוס אותה כך, הרי היא שערה; ואם קצרה מזה, אין לה דין שערה לעניינים אלו.
רבי עקיבא נותן שיעור שלישי: "כדי שיהיו ניטלות בזוג", שתגדל כל כך שיוכל המספריים לאחוז בה ולגלחה.
אין אפוא המשנה מניחה את המילה "שערה" בלא הגדרה. בין שאנו בודקים פרה אדומה משום שערות פוסלות, בין שאנו מסתכלים בנגע, ובין ששואלים על שערות בכל הקשר אחר, שלושה שיעורים נאמרו כאן, וכל אחד מהם מבחן מעשי אם הגיעה השערה לכלל גידול שההלכה קוראת לו שערה.