נדה, פרק ו, משנה יב. המשניות שבסוף הפרק עוסקות בסימנים הגופניים שבהם מכירה התורה שהקטן נעשה גדול. משנתנו חוזרת לעניין זה ומונה מה משתנה במעמדו ההלכתי של אדם משעה שהופיעו בו הסימנים.
המשנה פותחת בנערה: "תינוקת שהביאה שתי שערות", ילדה שהביאה שתי שערות. משהגיעה לגיל שתים עשרה והופיעו שתי שערות במקום הערווה, הרי היא גדולה לכל דבר.
תוצאה מעשית אחת נאמרת ראשונה: היא כשרה לחליצה או לייבום. הכוונה לאישה שמת בעלה בלא ילדים, והרי היא עומדת לפני אחי בעלה ונופלת לכלל מי שצריכה או שייקח אותה ליבמה (ייבום) או שתשתחרר בטקס החליצה. נערה שהגיעה לשלב זה של בגרות כשרה לשתי הדרכים, והבחירה פתוחה לפניה, שהרי מבחינת ההלכה היא כבר גדולה.
אחר כך באה קביעה רחבה יותר: "וחייבת בכל מצוות האמורות בתורה", כל מצווה הכתובה בתורה חלה עליה מעתה. מעמדה החדש אינו מוגבל לשאלות של נישואין ופטור מהם, ומכאן ואילך כל מערכת המצוות מוטלת על כתפיה.
וכן הדבר בנער: "וכן תינוק שהביא שתי שערות", נער שהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אף הוא "חייב בכל מצוות האמורות בתורה", חייב בכל מצווה שנכתבה בתורה.
בנער מוסיפה המשנה תוצאה נוספת: "וראוי להיות בן סורר ומורה", מעתה הוא ראוי למעמד של בן סורר ומורה שהתורה מציגה בפרשת כי תצא. אלא שמעמד זה נמשך זמן מוגבל בלבד: "משהביא שתי שערות עד שיקיף הזקן", מהופעת שתי השערות ועד שה"זקן" הקיף, והמשנה מדייקת באיזה זקן מדובר: "התחתון ולא העליון", התחתון ולא העליון. אין מדובר כלל בשיער הפנים, אלא בשיער שבמקום הערווה, לאחר שהתפשט והקיף את האזור. ולמה קראו לו זקן? המשנה משיבה: "אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה", חכמים העדיפו ניסוח עדין ודיברו בלשון מכובדת.
משם עוברת המשנה לתוצאה נוספת של בגרות הנערה: "תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן", נערה שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה לעשות מיאון.
מיאון הוא מושג השייך לצורה של נישואין מדרבנן. קטנה הייתה יכולה להינשא בילדותה על ידי אביה, ולאחר מותו על ידי אחיה, והמטרה הייתה להגן עליה ולמנוע שתיפול לידי אנשים שאינם הגונים. אלא שהסדר זה היה מותנה: ככל שהתקרבה הנערה לבגרות נשמרה לה הזכות למחות בנישואין ולהשתחרר מהם. משנתנו מלמדת שלזכות זו יש מועד אחרון. משהופיעו סימני הבגרות הגופניים, שוב אין היא יכולה למאן. המיאון היה צריך להיאמר בעודה קטנה, ולא לאחר שכבר נעשתה בת מצווה.
רבי יהודה חולק היכן עובר הגבול. לדעתו, אף שבשתי השערות נעשית גדולה, דיני המיאון ממשיכים לחול עוד זמן מה: "עד שירבה השחור", עד שירבה השיער השחור באותו מקום. לא שתי שערות בלבד, אלא ריבוי שיער, המורה שהיא מבוגרת יותר. עד אותה שעה היא עדיין יכולה למאן, ומכאן ואילך אינה יכולה.
נמצא שהמשנה מעמידה שתי שערות במרכז חייו ההלכתיים של אדם: הן פותחות את הדלת לחיוב בכל המצוות, לחליצה ולייבום, למעמד של בן סורר ומורה, והן נועלות את הדלת בפני כוח המיאון של הקטנה.