נידה, פרק ט, משנה יא. המשנה ממשיכה בנושא הפרק: הווסת, הדפוס הקבוע שבו מגיע דמה של האישה. אישה שיש לה דפוס כזה חייבת להתחשב בו כשמגיע היום הצפוי, והיא ובעלה פורשים זה מזה באותו יום. השאלה שלפנינו היא מה קורה כשהדפוס זז: היום שבו תמיד ציפתה לדם עובר בשקט, והדם מופיע ביום אחר.
המקרה הראשון עוסק באישה שדמה היה מופיע בקביעות בחמישה עשר לחודש, ולפתע הגיע בעשרים במקומו. המשנה מנסחת זאת כך: היא היתה "למודה", מנוסה ורגילה, לראות ב"יום חמישה עשר", ואחר כך "ושינסה", שינתה וראתה ב"יום עשרים". כיצד תנהג בחודש הבא? ההלכה היא "זה וזה אסורים": אין להתייחס לאף אחד מן התאריכים כאל יום פנוי. החמישה עשר עדיין מחייב אותה, שכן זה נשאר הדפוס הקבוע שלה, והעשרים תובע כעת זהירות אף הוא, שכן שם הופיע הדם בפועל, ולכן היא ובעלה פורשים זה מזה בשני התאריכים.
המקרה השני: "שינסה פעמיים ליום עשרים" - השינוי חזר על עצמו, והיא ראתה בעשרים פעמיים, בעוד שהיום שהיא מצפה לו במקורו נשאר החמישה עשר. גם כאן ההלכה היא "זה וזה אסורים". שתי פעמים עדיין אינן מספיקות להכריע את העניין לשום כיוון, ולכן עליה להמשיך ולחוש לשני הימים ולפרוש מבעלה בחמישה עשר ובעשרים כאחד.
המקרה השלישי: "שינסה שלושה פעמים ליום עשרים" - כעת שינתה לעשרים שלוש פעמים. בשלב זה "הותר חמישה עשר", החמישה עשר מותר לה ואינו עוד יום של חשש, "וקבעה יום עשרים", והעשרים נעשה הווסת הקבוע החדש שלה.
לאחר מכן מביאה המשנה את הכלל שממנו נובעות שלוש ההלכות הללו. צדו האחד: "שאין אשה קובעת לה", שאין אישה קובעת לעצמה "וסת", "עד שתקבענה", "שלושה פעמים". זה בדיוק הטעם לכך שהעשרים לא נעשה יומה לאחר הופעה אחת, ואף לא לאחר הופעה שנייה. וצדו השני: "ואינה מיטהרת מן הוסת עד שתיעקר ממנה שלושה פעמים", אין היא נטהרת מדפוס שכבר מוחזק בידה עד שייעקר ממנה בשלוש הזדמנויות, כלומר שהתאריך הצפוי בא וחלף בלא דם שלוש פעמים נפרדות.
משמעמידים את שני חצאי הכלל זה בצד זה, כל המשנה נפתחת. ווסת נבנה בשלוש, וווסת נהרס בשלוש. ובאותו מרווח, בזמן שהיום החדש עוד לא נבנה והיום הישן עוד לא נעקר לגמרי, היא נושאת את שניהם: את היום שגופה הבטיח בעבר ואת היום שבחר בו לאחרונה.