TheWholeTorah.aiBeta

נידה פרק ו, משנה יא: ברכה לפניו וברכה לאחריו

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

נידה, פרק ו, משנה יא. הפרק הזה מקבץ שורה ארוכה של כללים, וכולם יצוקים בתבנית אחת: כל מה שנוהג בעניין אחד נוהג בהכרח גם בעניין שני, אבל השני אינו מחזיר אותנו לראשון. לאחר שהמשנה הפעילה את הנוסחה הזאת בדיני טומאה וטהרה ובסימני הטהרה שבבעלי חיים, היא מפעילה אותה עכשיו על הברכות.

וזה הכלל עצמו: "כל הטעון ברכה לאחריו", כל דבר שמברכים עליו לאחר שנשלם, "טעון ברכה לפניו", בהכרח מברכים עליו גם בתחילתו. האכילה ממחישה זאת בפשטות: מאחר שאדם חייב בברכה בגמר סעודתו, קל וחומר שהיה חייב בברכה כשהתיישב להתחיל בה.

אבל הכלל אינו הולך בכיוון ההפוך: "יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו", יש דברים שמברכים עליהם לפניהם, ולאחריהם אין מברכים כלל.

אלו אותם דברים? כל דבר שהוא דבר מצווה. נוטלים לולב ומברכים לפני קיום המצווה, ומשקיימו את המצווה אין אומרים עוד דבר. וכן הוא בתקיעת שופר, בקביעת מזוזה, בהנחת תפילין, ובשאר המצוות כיוצא בהן. כולן נפתחות בברכה, ואף אחת מהן אינה נחתמת בברכה.

נמצא שהזיקה בין שתי הברכות היא חד סטרית: ברכה שלאחר המעשה מוכיחה שהייתה ברכה לפניו, אבל ברכה שלפני המעשה אינה מוכיחה דבר על מה שבא אחריו.