נידה, פרק ט, משנה י. המשנה הקודמת לימדה שווסתה של אשה עשויה להכריז על עצמה בתחושות גופניות קבועות: פיהוק, עיטוש, כאב בבטן, צמרמורת וכיוצא בהן, ושלוש פעמים קובעות סימן כזה לווסת. משנתנו שואלת שאלה חדה יותר: בשעה שהתחושות הללו מתרחשות, האם דינה כמי שכבר התחילה לראות דם?
הכל תלוי באיזה שלב של המקרה רגיל דמה לבוא. המקרה הראשון במשנה הוא אשה שהיא "למודה", מורגלת ומלומדת, לראות "בתחילת הווסתות". בה הדין הוא שכל דבר טהור שנגעה בו "בתוך הווסתות", כלומר במשך הזמן שהתחושות תופסות, נעשה "טמאות". שהרי דרכה הידועה היא שהדם מופיע יחד עם ההתחלה עצמה, ולכן יש לחשוש חשש גדול שכבר יצא ולא הרגישה בו. המקרה השני הוא אשה שדמה בא רק "בסוף הווסתות", בשלהי המקרה. אצלה דברים של טהרה שעברו תחת ידיה בזמן התחושות נשארים "טהורות", שכן בה אין בתחילת הסימנים שום חזקה שהדם כבר התחיל.
רבי יוסי מוסיף עוד ממד: "אף ימים ושעות וסתות", גם ימים וגם שעות נחשבים לווסתות. כלומר, אפשר לקבוע את המחזור לא רק לתאריך אלא לנקודה מדויקת בשעון. הדוגמה שלו היא אשה שזמן ראייתה הקבוע הוא "עם הנץ החמה", עם עלות השמש. פוסק רבי יוסי ש"אינה אסורה אלא" באותה שעה בלבד: כל הלילה שלפניה היא טהורה ומותרת לבעלה; בהנץ החמה הם פורשים; וכיוון שעברה אותה שעה ולא ראתה דם, מותרת לבעלה בכל שאר היום, עד שיחזור הנץ החמה למחרת בבוקר.
"רבי יהודה אומר: כל היום שלה" - רבי יהודה חולק וסובר שכל היום שייך לווסתה. לדעתו הפרישה היא בלילה שקודם לזמנה הקבוע, ולכן בלילה שלפני הנץ החמה היא אסורה לבעלה. משהגיע הנץ החמה ולא ראתה כלום, מותרת לו כל אותו היום שלאחריו, עד שתחשך אותו לילה.