נידה, פרק ו, משנה י. הפרק כולו בנוי משורה ארוכה של כללים, וכולם נאמרים באותו תבנית: כל מי שיש בו סימן זה, יש בו גם סימן אחר, אך ההיפך אינו נכון בהכרח. עד כה יישמה המשנה את התבנית הזאת בענייני טומאה וטהרה, וכאן היא פונה לשני סימני כשרות מוכרים: סימני הדג הטהור וסימני הבהמה הטהורה.
הכלל הראשון עוסק בדגים. "כל שיש לו קשקשת", כל דג שיש בו קשקשת, "יש לו סנפיר", בהכרח יימצא בו גם סנפיר. אבל ההיפך אינו נכון: "ויש שיש לו סנפיר", יש דגים שיש בהם סנפיר, "ואין לו קשקשת", ואין בהם קשקשת כלל.
הרקע לכך הוא הסימן שבו מזהים דג טהור: צריך שיהיו בו גם סנפיר וגם קשקשת. והנה, מכיוון שקשקשת אינה מופיעה לבדה לעולם, דג שנמצאו בו קשקשים ידוע מאליו שיש בו גם סנפירים, והוא טהור. הסנפירים, לעומת זאת, אינם מלמדים דבר בפני עצמם, שהרי דגים רבים יש בהם סנפיר ואין בהם קשקשת כלל. הסימן פועל בכיוון אחד בלבד.
לאחר מכן מחילה המשנה את אותה תבנית עצמה על בהמות וחיות: "כל שיש לו קרנים, יש לו טלפים", כל בעל חיים שיש לו קרנים יש לו גם פרסות שסועות. "ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים", ויש בעלי חיים שיש להם פרסות שסועות ואין להם קרנים.
גם כאן התועלת המעשית של הכלל תלויה במה שאנו מחפשים. מה שחשוב לנו הוא הפרסה השסועה, אחד מסימני הבהמה הטהורה. המשנה מלמדת שהקרנים הן סימן מובהק: בעל חיים שיש לו קרנים בוודאי יש לו גם פרסות שסועות. אך אין להפוך את הסימן. הפרסה השסועה אינה מעידה על קרנים, שהרי יש בעלי חיים שפרסותיהם שסועות ובראשם אין קרנים כלל.
בשני חלקי המשנה, אם כן, סימן אחד מבטיח את חברו, וחברו אינו מבטיח מאומה, ויחס חד כיווני זה הוא בדיוק צורתו של כל כלל וכלל בפרק זה.