נדה, פרק ט, משנה ט. המשנה עוברת לעניין הוסת, אותו דפוס קבוע שבו מודיע גופה של אשה על בוא דמה, ומלמדת שדפוס כזה יכול להיבנות לא רק מתאריכים שבלוח אלא גם מן התחושות הגופניות המתלוות דרך קבע למחזור שלה.
פותחת המשנה: "כל אשה שיש לה וסת, דיה שעתה", כלומר כל אשה שיש לה דפוס קבוע המתלווה לראיית דמה, שעתה מספיקה לה. והנפקא מינה למעשה: משראתה דם, הטומאה מתחילה מאותו רגע ולא קודם לכן. כל מה שנגעה בו וכל מה שטיפלה בו לפני כן אינו נכנס לספק, ואין חוששים שהטומאה מתפשטת לאחור בזמן אל החפצים שעברו תחת ידיה קודם. מרגע הראייה והלאה, מה שהיא נוגעת בו נטמא; קודם לאותו רגע, עיסוקה בטהרות עומד במקומו ואינו מתערער.
אילו סימנים כשרים לכך? המשנה פותחת את רשימתה בלשון "ואלו הן הוסתות", ומונה את הסימנים הגופניים שיכולים לשמש לאשה דפוס קבוע. "מפהקת": פיהוק, כלומר שתחילת דמה מוקדמת דרך קבע בפיהוק. "מעטשת": התעטשות האוחזת בה בשעה שהיא רואה. "וחוששת בפי כריסה": כאב בפתח העליון של בטנה, "ובשפולי מעיה": וכאב בתחתית בטנה. "ושופעת": הפרשה לחה כעין ריר. "וכמין צמרמורות אוחזין אותה": או רעד וצינה שתופסים אותה. "וכן כיוצא בהן": וכן דברים אחרים מסוג זה. כלומר, הדוגמאות הללו הן דרך משל ולא רשימה סגורה, וכל סימן גופני מאותו מין המופיע באופן מהימן יחד עם ראיית דמה נכלל בכלל.
וכיצד סימן כזה קונה לו מעמד הלכתי? "וכל שקבעה לה שלשה פעמים, הרי זה וסת", כל דבר שקבעה אותו שלוש פעמים נעשה וסת. שלוש ראיות רצופות שבהן בא הדם יחד עם אותו סימן עצמו הן הקובעות את הדפוס. ומשנקבע הדפוס, אין הסימן עוד עניין פרטי ומשונה שבגופה, אלא וסת מוכר, ועמו באה ההשלכה ההלכתית שבה פתחה המשנה: דיה שעתה, ואין שום דבר נטמא למפרע.