נידה, פרק ט, משנה ח. במשנה הקודמת למדנו שכתם מסופק שנמצא על הבגד נבדק בשבעה סמנים הידועים כמעבירים דם: רוק תפל, מי גריסין, מי רגליים, נתר, בורית, קמוניא (חומר ניקוי מסוג חרסית) ואשלג (מינרל ניקוי בסיסי). אם הכתם עבר, סימן שדם היה; ואם עמד בפני כל שבעתם, לא היה כאן אלא צבע שנבלע באריג. משנתנו באה עתה להגדיר שלושה מן הסמנים הללו בדיוק, ולקבוע את סדר הפעולה שבו חייבת הבדיקה להתנהל.
שלוש הגדרות
"איזהו רוק תפל?" מה נחשב לרוק התפל שברשימה? "כל שלא טעם כלום": רוקו של אדם שלא טעם דבר. משעה שאדם אכל, אין רוקו עומד עוד באותו מצב שממנו הוא שואב את כוח הניקוי שלו; המשנה דורשת רוק של מי שלא בא אוכל לפיו באותו יום.
"מי גריסין": הכוונה ל"לעיסת גריסין של פול חלוקי נפש", תרכובת של גריסי פול, פולים חלוקים שנשפשפו ורוככו במים.
"מי רגליים": לא מים חדשים, אלא "שהחמיצו", מי רגליים שכבר התחילו להשתנות ולהחמיץ. רק במצב זה יש בהם אותו כוח שהבדיקה סומכת עליו.
כיצד חייבת הבדיקה להיעשות
"וצריך לכסכס שלוש פעמים לכל אחד ואחד": כל אחד משבעת החומרים צריך להיות משופשף בכתם בכוח שלוש פעמים נפרדות. העברה אחת בסם מסוים אינה מספיקה. כל סם מקבל את הזדמנותו המלאה להעביר את מה שספוג באריג, בטרם מובא הסם הבא לפעולה.
גם הסדר אינו פחות חשוב. נניח שהעביר את הסמנים על הכתם בסידור אחר מזה שהרשימה קובעת ("העבירן שלא כסדרן"), או שנטל את כל השבעה והשתמש בהם בבת אחת ולא בזה אחר זה ("או שהעביר שבעה סמנין כאחד"). הדין בשני המקרים: "לא עשה ולא כלום", לא הושג דבר. הבדיקה אינה נחשבת כלל, והכתם נשאר בספקו כשם שהיה לפני שהתחיל.
המשנה מלמדת שבדיקה הלכתית שווה בדיוק כמידת נאמנותה לכלליה. כוחם של שבעת הסמנים אינו נעוץ רק במה שהם, אלא באופן המשמעת שבו הם מופעלים: כל אחד מוכן כראוי, כל אחד מועבר שלוש פעמים, וכל אחד בתורו.