נידה, פרק ו, משנה ח. חלקו האחרון של הפרק בנוי מסדרה ארוכה של כללים, וכל אחד מהם נפתח במילה "כל": כל דבר שיש בו כך וכך, יש בו גם כך וכך. בכל אחד מן הכללים האלה נכרכות שתי הלכות זו בזו, והמשנה מלמדת אותנו לאיזה כיוון הכריכה הולכת: כל מה שנכלל בהלכה הראשונה נכלל מאליו גם בשנייה, אבל ההיפך אינו בהכרח נכון. משנתנו מציגה זוג אחד כזה, והיא עוסקת בשתיים מן המתנות שהתורה קובעת לכוהן מבהמותיו של אדם.
הראשונה שבשתיים היא ראשית הגז. כשאדם גוזז את צאנו, הצמר הראשון היוצא מן הבהמה אינו שלו לעשות בו כרצונו; הוא מופרש וניתן לכוהן במתנה.
השנייה היא המתנות, אותם חלקים מסוימים בבהמה הנשחטת שנקבעו לכוהן וניתנים לו כמתנתו.
וכך אומרת המשנה: "כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות", כל בהמה שיש בה חיוב ראשית הגז יש בה גם חיוב מתנות. כל בהמה שמגיזתה חייבים להפריש ראשית הגז, היא גם בהמה שהכוהן מקבל ממנה את מתנותיו. אין בהמה שנכנסת לגדר ראשית הגז ונפטרת מגדר המתנות; כל מה שבקבוצה הראשונה נמצא מאליו גם בשנייה.
ומיד המשנה חוסמת את הכיוון ההפוך: "ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז". שתי הקבוצות אינן שוות בגודלן. יש בהמות ששחיטתן מחייבת את הבעלים לתת את המתנות הקבועות לכוהן, ואף על פי כן לא נולד מהן מעולם חיוב של ראשית הגז. נמצא שההצטרפות הולכת לכיוון אחד בלבד: ראשית הגז גוררת עמה תמיד את המתנות, בעוד שהמתנות יכולות לעמוד בפני עצמן לגמרי.
זו התבנית שיש לקחת מן המשנה: ההלכה הראשונה כלולה בתוך השנייה, השנייה פרושה רחוק יותר מן הראשונה, והמשנה לימדה אותנו את שני חצאיו של היחס הזה בשורה אחת.