נדה, פרק ט, משנה ז. משנתנו ממשיכה בענייני כתמים, כלומר סימן שנמצא על בגד ואין יודעים מה מקורו. אישה מצאה סימן על בגדה, והשאלה היא אם זה דם, ואז היא טמאה, או שאין זה אלא צבע שהיה בבד מלכתחילה. המשנה מלמדת אותנו בדיקה מעשית ממש, מעין בדיקת מעבדה.
המשנה מונה קבוצה קבועה של חומרי ניקוי: "שבעה סמנים", שבעה חומרים, שהם "מעבירים על הכתם", כלומר משפשפים אותם על הסימן המסופק. לכל אחד מהם יש כוח כימי לפרק דם. משום כך הבדיקה נותנת תשובה ברורה לשני הצדדים: כתם שנכנע להם ונעלם, הוכח שדם הוא. וכתם שעמד בפני כל שבעתם ולא זע כלל, מעולם לא היה יכול להיות דם, ובעל כורחנו הוא צבע שנספג בבד עוד לפני כן.
שבעת הסמנים
- "רוק תפל": רוק שאין בו טעם, רוק של אדם שלא אכל.
- "מי גריסין": מים שבישלו בהם גריסים של פול.
- "מי רגלים": שתן.
- "נתר": חומר ניקוי מינרלי, מעין בורית חריפה.
- "בורית": סבון.
- "קמוניא": סוג של אדמה או טין שהשתמשו בו לניקוי.
- "אשלג": מינרל בסיסי, חומר ממשפחת האשלגן, אף הוא שימש לניקוי.
המעשה שהמשנה מציגה
עתה המשנה מיישמת את הבדיקה במעשה שיש לו תוצאות ממשיות. "הטבילו": אדם הטביל את הבגד במקווה כדי לטהרו, "ועשה על גבו טהרות": ואחר כך השתמש באותו בגד בטיפול בדברים שצריכים להישאר בטהרה, והניחם עליו. לאחר מכן נמצא כתם על הבגד, וכל העניין תלוי ועומד: האם הבגד היה טמא כל אותו זמן, ואם כן, כל מה שהונח עליו נטמא גם הוא?
וכאן שבעת הסמנים הם שמכריעים.
נפתח בתוצאה השוללת. "העביר עליו שבעה סמנים", העבירו על הסימן את שבעת החומרים, "ולא עבר", והכתם עמד במקומו ולא זז. במקרה כזה, "הרי זה צבע": פוסקת המשנה שאין השינוי בצבע אלא צבע גרידא. ומכאן ש"הטהרות טהורות": כל הטהרות שנעשו על גבי הבגד נשארות במעמדן בלי פגם. וכן "ואינו צריך להטבילו": אין הבגד זקוק לטבילה נוספת, שהרי לא דבקה בו טומאה מעולם.
"עבר, או שדיהה": אבל אם הכתם יצא, ואף אם לא נעלם לגמרי אלא רק הוכהה ודהה, "הרי זה כתם": דינו ככתם דם ממש. ולפיכך "והטהרות טמאות": כל מה שנעשה בטהרה על גבי אותו בגד טמא למפרע, "וצריך להטבילו": והבגד חייב טבילה במקווה מחדש.
לימודה של המשנה הוא ביושרה של בדיקה אמיתית. חכמים לא הניחו את שאלת הכתם המסופק לניחושים. הם זיהו חומרים שאין הדם עומד בפניהם, והניחו לבד עצמו להעיד: כל שאין שבעה אלו מזיזים אותו, לא היה דם מעולם.