נדה, פרק ו', משנה ז'. חלק זה של הפרק מביא שורה של כללים כוללים, וכולם בנויים באותה תבנית: תחילה קטגוריה שגוררת אחריה באופן אוטומטי חיוב נוסף, ואחר כך הניסוח ההפוך, שאינו נכון. כאן המשנה מיישמת את התבנית הזו על שתיים ממצוות הארץ: פאה ומעשרות.
המשנה אומרת: "כל שחייב בפאה חייב במעשרות". פאה היא המצווה להשאיר בשעת הקציר קרן זווית בקצה השדה עבור העניים. כל יבול שנכלל בחיוב הזה נכלל ממילא גם בחיוב מעשרות, כלומר שיש להפריש ממנו עשירית. מרגע שיבול נושא עליו את דיני הפאה, דיני ההפרשה באים עמו מאליהם.
ועכשיו הבבא השנייה: "ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה". היפוך הדברים אינו מניב כלל אמיתי. יש גידולים שחייבים אמנם בהפרשת עשירית, ואף על פי כן מצוות הנחת חלק בקצה השדה לעניים אינה חלה עליהם כלל.
כך הוא הדין בכמה מיני ירקות ובכמה מיני פירות. הם חייבים לגמרי במעשרות, ויש להוציא מהם עשירית, אבל אינם חייבים בפאה.
התוצאה היא עיקרון אחד המנוסח משני צדדיו: מעשרות הוא החיוב הרחב יותר, ופאה כלולה בתוכו. כל מה שחייב בפאה חייב במעשרות, ואילו קשת שלמה של תוצרת חייבת במעשרות בלי שתתחייב אי פעם בפאה.