נידה, פרק ה, משנה ז. הפרק כולו עובר על שלבי ההתבגרות של האדם ועל ההשלכות ההלכתיות הנקשרות לכל גיל. משנתנו פונה לשאלה מעשית מאוד: מאיזה גיל נדרו של קטן, או הכרזתו המקדישה נכסים לבית המקדש, תופסת בפועל?
הבת: השנה האחת עשרה והשתים עשרה
המשנה פותחת בבת. ילדה שהיא "בת אחת עשרה שנה" ועוד יום אחד ("ויום אחד") נמצאת במעמד שבינתיים. "נדריה נבדקין": נדריה אינם מתקיימים מיד ואינם בטלים מיד, אלא נבחנים. בית דין בודק את הבנתה, ושואל אם היא יודעת בשם מי נודרים ואם היא יכולה לומר מה חיוב קיבלה על עצמה. אם תשובותיה מגלות דעת אמיתית, מה שאמרה עומד בתוקפו.
כשעברו שתים עשרה שנה שלמות ועוד יום אחד ("בת שתים עשרה שנה" ו"ויום אחד"), פוסקת המשנה "נדריה קיימין". בשלב זה אין עוד מה לברר; נדריה מחייבים מכוח עצמם.
"ובודקין כל שתים עשרה". הבדיקה אינה מעשה חד פעמי. במשך כל השנה שבה היא בת אחת עשרה, כל נדר שהיא נודרת נבדק מחדש. אין שואלים אותה פעם אחת, בנדר הראשון של השנה, ואחר כך נסמכים על אותה תוצאה לשאר החודשים. הטעם פשוט ורגיש למדי: ילדה שבתחילת השנה עדיין לא תפסה בשם מי היא נודרת, עשויה בהחלט לתפוס זאת כמה חודשים אחר כך, עם התבגרותה. לפיכך כל נדר מקבל בדיקה משלו.
הבן: אותו דין, שנתיים לאחר מכן
בבן קובעת המשנה מסגרת זהה לגמרי, בהפרש של שנים עשר חודש. "בן שתים עשרה שנה" ועוד יום ("ויום אחד"): "נדריו נבדקין", כלומר נדריו נכנסים לגדר שדורש בדיקה. מ"בן שלושה עשר שנה" ויום אחד, אומרת המשנה "נדריו קיימין", ואין צורך בשום בירור.
"ובודקין כל שלושה עשר". גם כאן הבדיקה נשנית במשך כל השנה שבה הוא בן שתים עשרה. אין נסמכים על בדיקה קודמת שיצאה שלילית ומניחים שהוא עדיין חסר הבנה. ההבנה באה עם הגדילה, ונער שלא ידע להשיב בסתיו עשוי להשיב היטב באביב, ולכן כל נדר חדש מצריך בירור חדש.
לפני ואחרי
עתה נוטלת המשנה את השנים שמשני צדי החלון הזה. "קודם לזמן הזה": בכל נקודה שלפני הגילים שנאמרו (בת פחות מאחת עשרה ויום, בן פחות משתים עשרה ויום), אין שום דבר שהקטן מצהיר תופס מבחינה הלכתית. המשנה מדגישה זאת: "אף על פי שאמרו" (אף אם הקטנים מכריזים) "יודעים אנו", ומתעקשים שהם יודעים היטב בשם מי נדרו ולמי הקדישו את החפץ ("לשם מי הקדשנו"), ההלכה נשארת "אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש". לא נוצר שום נדר, ושום דבר לא נעשה רכוש מקודש של בית המקדש.
"לאחר הזמן הזה": מן הגיל המאוחר ואילך (בת שתים עשרה שנה ויום אחד, בת המצווה שלה, ובן שלושה עשר שנה ויום אחד, בר המצווה שלו), הדין מתהפך. אף אם יטענו "אין אנו יודעים", ויאמרו שאינם יודעים בשם מי נדרו ולשם מה הקדישו את החפץ, מסיימת המשנה "נדרן נדר והקדשן הקדש". הנדר תקף לגמרי, וההקדש הקדש ממש.
התמונה העולה היא של שלוש תקופות: שנים שבהן שום דבר שהקטן אומר אינו יכול ליצור נדר, שנת מעבר אחת שבה כל נדר ונדר נבחן בשאלות, ולאחריה הבגרות, שבה המילים עצמן עושות את שלהן ללא תלות במה שאותו אדם טוען על הבנתו.