נדה, פרק ד, משנה ז. המשנה ממשיכה את דיון הפרק באשה המקשה בלידתה, אשה שלידתה מלווה בכאבים. דם היוצא יחד עם צירים כאלה אינו נחשב כדם רגיל, אלא שייך לקטגוריה של דם לידה. כאן, אולם, המקרה מסובך יותר: הצירים הם חבלי הפלה, והם באים בשעה שהאשה עדיין עומדת בתוך ימי הטוהר שלאחר לידה קודמת.
המקרה
"המקשה בתוך שמונים של נקבה". אשה ילדה בת, והתורה נותנת לה שמונים יום לאחר לידה כזו, שבהם דם שהיא רואה הוא דם טוהר, דם טהור. בתוך אותם שמונים יום היא התעברה שוב, ועכשיו היא בחבלי לידה הקשורים באיבוד ההריון החדש. מה דינו של הדם שהיא רואה בשעת אותם צירים?
המשנה פוסקת: "כל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד", כל הדמים שהיא רואה טהורים עד שייצא הוולד. היא עדיין בתוך שמונים היום של הבת שילדה קודם לכן, וימי הטוהר הללו ממשיכים לקבוע את דין דמיה, ובכללם הדם המלווה את חבלי הלידה האלה, עד לרגע שבו יצא הוולד החדש.
רבי אליעזר חולק
"רבי אליעזר מטמא". רבי אליעזר סובר שדם זה אינו טהור. לדעתו, דם הבא עם חבלי הלידה של הוולד השני אינו נכלל כלל בטוהר של הלידה הראשונה. הוא עומד בפני עצמו, ודינו כדם המטמא אותה.
הקל וחומר של החכמים
החכמים השיבו לרבי אליעזר בטענה של קל וחומר. המשנה מנסחת אותה בשני חצאים שקולים. החצי הראשון: "ומה במקום שהחמיר", במקום שההלכה החמירה, "בדם השופי", בדם הנראה בשעה שאין כאב, ואף על פי כן הקלה, "הקל בדם הקושי", בדם הבא יחד עם הצירים. והחצי השני מסיק את המסקנה: "מקום שהקל", במקום שההלכה כבר מקלה "בדם השופי", "אינו דין", האין זה מן הדין, "שנקל בדם הקושי", שנקל בדם הקושי?
וכך הטענה מתנהלת. במקרה הרגיל של אשה המתקרבת ללידה, ההלכה מחמירה בדם השופי, הדם שהיא רואה בהפסקות השקטות שאין בהן כאב, ואף על פי כן מקלה בדם הקושי, הדם הבא יחד עם חבלי הלידה עצמם. ועכשיו התבוננו באשה שלנו: היא בתוך שמונים היום, ולכן אף דם השופי שלה טהור, הוא דם טוהר. אם במצב שבו דם השופי נידון לחומרה, דם הקושי בכל זאת נידון לקולא, קל וחומר שבמצב שבו אף דם השופי טהור מעיקרו, שיהיה דם הקושי טהור אף הוא. זו טענה חזקה ואלגנטית.
תשובת רבי אליעזר: דיו
תשובת רבי אליעזר נפתחת ב"אמר להן", אמר להם. הוא אינו תוקף את עצם ההיגיון שלהם, אלא מגביל את טווח ההגעה שלו: "דיו לבא מן הדין", הלכה הבאה מכוח לימוד כזה דייה, "להיות כנדון", שתהיה כמקור שממנו למדו אותה. ואז הוא מקשה עליהם: "ממה הקל עליה?" מהיכן בדיוק באה הקולא שאתם נסמכים עליה? והוא עצמו משיב: "מטומאת זיבה". באותו מקרה מקורי עמדה האשה בימי זיבתה, וכל הקולא לא היתה אלא זו, שדם הבא עם חבליה אינו עושה אותה זבה. "אבל טמאה טומאת נדה", אבל לעניין טומאת נדה היא נשארת טמאה.
כלומר, הקל וחומר יכול להעביר רק את הקולא שהיתה במקורו, וקולא זו לא הגיעה אלא עד טומאת זיבה. ממילא אין בכוחו לטהר את האשה שלנו לגמרי. לפי רבי אליעזר, אם כן, הדם שהיא רואה עם חבלי הלידה האלה בתוך שמונים היום מותיר אותה בטומאת נדה.
המשנה שלנו שומרת אפוא גם את ההלכה וגם את המחלוקת שמאחוריה: העמדה המקובלת, שימי הטוהר שלאחר לידת בת קובעים את דין כל הדמים שהיא רואה עד שייצא הוולד, ועמידתו של רבי אליעזר על כך שקל וחומר, משכנע כמה שיהיה, אינו נושא קולא אלא עד מקום שמקורו מתיר.