נידה, פרק ג, משנה ז. הפרק כולו עוסק באשה המפילה ובשאלה אילו הפלות מטמאות בטומאת לידה ואילו אינן מטמאות. משנתנו נוטלת לידיה את המקרים שבהם האשה פשוט אינה יכולה לדעת מה יצא ממנה, ומלמדת כלל העובר בכל התחום הזה: כשהעובדות אינן ידועות, היא נוהגת בבת אחת בחומרותיהן של כל האפשרויות.
ולהזכיר: היולדת זכר טמאה שבעה ימים, ולאחריהם שלושים ושלושה ימים שכל דם שהיא רואה בהם הוא דם טוהר, ארבעים יום בסך הכול. ביולדת נקבה המניין כפול: ארבעה עשר ימי טומאה ואחריהם שישים ושישה ימי דם טוהר, שמונים יום בסך הכול.
יודעת שהפילה, אך אינה יודעת מה
המקרה הראשון הוא "המפלת ואינה יודעת מה הוא": אשה שהפילה ואינה יודעת מה טיבו של הדבר שיצא ממנה. אין לה ספק שוולד יצא ממנה; מה שאינה יכולה לקבוע הוא מינו, אם ילדה בן או בת. באשה כזו פוסקת המשנה "תשב לזכר ולנקבה", כלומר שני מערכות הדינים חלות עליה בבת אחת, דיני יולדת בן ודיני יולדת בת, ובכל מקום שהשניים נחלקים היא הולכת אחר המחמיר.
למעשה יוצא מכאן ארבעה עשר ימי טומאה ואחריהם עשרים ושישה ימי טהרה. ארבעה עשר ימי הטומאה באים מן האפשרות שהוולד היה נקבה, שימי טומאתה נמשכים כך. ימי דם הטוהר מוגבלים מחמת האפשרות שהוולד היה זכר, שארבעים ימיו כלים ביום הארבעים; ומכיוון שארבעה עשר הראשונים הם כבר ימי טומאה, נותר רק המרווח מיום חמישה עשר עד יום ארבעים, והם עשרים ושישה ימים.
אינה יודעת כלל אם היה ולד
המשנה ממשיכה ומחמירה עוד: "אין ידוע אם ולד היה אם לאו", שאין ידוע אם מה שיצא ממנה היה ולד כלל. אפשר שהיה עובר שנוצר, ואפשר שלא היה אלא דם או שפיר שיצאו ממנה. כאן אין היא יכולה לסמוך על דיני לידה בלבד, שהרי ייתכן שלא הייתה כאן לידה כלל, ומה שראתה הוא דם רגיל המטמא אותה בנידה.
לפיכך הדין הוא "תשב לזכר ולנקבה ולנדה": שלוש אפשרויות נפרדות מוטלות עליה בבת אחת, לידת בן, לידת בת, ולא לידה כלל אלא זיבת דם נידה. למעשה יוצאים מכאן שני דברים. בארבעה עשר הימים הראשונים טומאתה ודאית ואין בה ספק. מכאן ואילך, דם שהיא רואה אינו מקבל דין דם טוהר, הדם הטהור שניתן ליולדת; הוא נחשב דם נידה, ומטמא אותה בנידה לכל דבר.
לימודה של המשנה הוא ביושרה של ההלכה מול הבלתי ידוע. במקום שאי אפשר לקבוע מה יצא ממנה, אין משאירים את האשה בניחושים. היא פשוט נושאת את כל האפשרויות יחד, והתוצאה המעשית היא מסלול אחד ברור של טומאה וטהרה המספק את כולן.