נידה, פרק ב, משנה ז. המשניות הקודמות בפרק עסקו במקום שבו נמצא הדם ובמה שמלמד מקום מציאתו על מקורו. משנה זו פונה לשאלה אחרת לגמרי: צבעו של הנמצא. לא כל לחה היוצאת מגוף האשה היא דם נידה. גוונים מסוימים מוגדרים כדם ומטמאים, וגוונים אחרים נחשבים הפרשה מסוג אחר לחלוטין וטהורים. המשנה מונה מה נכנס לכאן ומה לכאן.
פתיחת המשנה נוקבת במספר: "חמשה דמים טמאים באשה", חמישה גוונים נבדלים שנמצאים באשה ויש בהם טומאה. כולם שייכים למשפחת האדום, ואינם נבדלים זה מזה אלא בעומק הגוון ובנטייתו.
- "האדום", אדום ממש, גוונו הפשוט של הדם.
- "והשחור", שחור. מובן שזהו דם אדום שקרש והכהה עד שנעשה שחור. הוא טמא משום שתחילתו אדום.
- "וכקרן כרכום", כקרן שבצמח הכרכום, גוון שאף בו יש נטייה לאדמומית.
- "וכמימי אדמה", כמים העומדים על גבי אדמה, הקולטים גוון חום אדמדם.
- "והמזוג", כיין מזוג במים, שצבעו נוטה לאדום סגלגל.
בית שמאי סוברים שהרשימה ארוכה בשניים. על החמישה הם מוסיפים, בלשונם, "אף כמימי תלתן": התלתן הוא צמח, ומים שנשרה בהם מקבלים גוון אדמדם משל עצמם, שאינו דומה לאף אחד מחמשת הגוונים שנמנו. בית שמאי מונים אותו כצבע טמא שישי. השביעי שלהם הוא המשקה היוצא מבשר צלוי, "וכמימי בשר צלי", שאף צבעו חום אדמדם. בית הלל חולקים על שתי התוספות, "ובית הלל מטהרין": דם בשני גוונים אלו טהור לדעתם.
לאחר מכן מעלה המשנה את הירוק: "הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין". עקביא בן מהללאל פסק שהפרשה ירוקה טמאה, וחכמים פסקו שהיא טהורה, מפני שהירוק אינו דם כלל אלא הפרשה מסוג אחר.
רבי מאיר תופס עמדה בין השניים. את חציו הראשון של הדבר הוא מקבל, "אם אינן מטמאין משום כתם": צבע כזה אינו מן הצבעים המטמאים בתורת כתם. ואף על פי כן, הוא ממשיך, הרי הוא "מטמאין משום משקה", כלומר נשמר לו דין משקה טמא. ההבדל למעשה תלוי במקום המציאה: ירוק שנמצא על הבגד כְּכֶתֶם אינו מטמא, אבל ירוק שנראה יוצא מן הגוף עצמו מטמא.
ואז בא "רבי יוסי אומר", ופסיקתו שוללת את שני צדי החילוק הזה: "לא כך ולא כך". הירוק אינו מטמא כשהוא נמצא ככתם על הבגד, ואף אינו מטמא כהפרשה היוצאת מן הגוף. זו הדעה שההלכה נפסקה כמותה.