נדה, פרק י, משנה ז. המשנה עוסקת באשה שילדה והיא נמצאת עתה בימי דם טוהר, אותה תקופה שלאחר הלידה שבה הדם היוצא ממנה אינו מטמא אותה כנדה אלא נחשב דם טהור מבחינת ההלכה. השאלה היא עד היכן מגיעה הטהרה הזו כאשר מדובר בקדשים, כלומר במאכלי קודש ובקרבנות.
ההוראה הראשונה
"בראשונה היו אומרים": ההוראה הקדומה שמסרו חכמים לא הטילה על אשה כזו שום הגבלה. המשנה מכנה אותה "היושבת על דם טוהר", כלומר מי שיושבת בימי הדם הטהור שלה. במצב זה הותר לה "היתה מערה מים לפסח", לשפוך את המים המשמשים לשטיפתו ולהכשרתו של קרבן הפסח. ומדוע לא? הדם שהיא רואה בימים אלו אינו נושא טומאה כלל, ידיה אינן נוגעות במים שהיא מערה, והכלי שממנו זורמים המים אינו נטמא ממנה. כיון שאין בה טומאה ואין דבר משלה נוגע במים, לא היה כל טעם להרחיק אותה ממלאכה זו.
חזרו והחמירו
"חזרו לומר": לאחר מכן חזרו חכמים מדבריהם והחמירו "לקדשים", בכל הנוגע למאכלי קודש. מעמדה, כך לימדו כעת, הוא "כמגע טמא מת", כמי שנגע באדם שכבר נטמא במת; והוראה זו היא "כדברי בית הלל", שיטתם של בית הלל. נגיעה כזו מולידה רק טומאה נגררת, טומאה שניה בדרגתה, אך אף טומאה בדרגה מצומצמת זו מספיקה כדי לצמצם את חלקה בטיפול במים הדרושים לקרבן הפסח.
בית שמאי
בית שמאי מוסיפים: "אף כטמא מת", אף כטמא מת עצמו. לדעתם אין מעמדה מעמד נגרר אלא מעמד ראשוני: היא נחשבת כמי שקיבלה טומאה במישרין מן המת. התוצאה למעשה היא שבכל הנוגע לקדשים היא מורחקת לגמרי, ואין לה כל עסק עם המים, וגם לא עם הכלי.