נידה, פרק א, משנה ז. הפרק כולו עוסק בשאלה מרכזית אחת: אישה שמצאה דם, מאיזה רגע היא נחשבת טמאה? הכלל הוא שיש בטומאתה צד של למפרע, ולכן טהרות שנגעה בהן לפני שהבחינה בדבר עלולות להיטמא. אך המשנה למעלה מנתה ארבע נשים שעליהן אמרו חכמים דיה שעתה, "די לה שעת ראייתה": הן טמאות רק משעה שראו את הדם ואילך, וכל מה שנגעו בו קודם לכן נשאר טהור. משנתנו באה לקבוע את גבולותיה של אותה קולא.
ארבע הנשים
וארבע הן: בתולה, נערה שעדיין לא ראתה דם מעולם; מעוברת, אישה הרה; מניקה, אישה המניקה את בנה; וזקנה, אישה שעברה מגיל הווסתות. בכל אחד מן המצבים האלה ראיית דם היא דבר בלתי צפוי, ומשום כך לא הטילו עליה חכמים את הטומאה למפרע הרגילה.
רק בראייה הראשונה
שואלת המשנה: "ובמה אמרו דיה שעתה?" באיזה מקרה אמרו חכמים שדי לה שעתה, ואין בה טומאה למפרע כלל? והתשובה: "בראייה ראשונה", בפעם הראשונה שכל אחת מארבע הנשים האלה רואה דם. אותה הופעה ראשונה נחשבת הפתעה חד פעמית, ולכן אין נמשך אחריה מה שהיה לפניה.
"אבל בשנייה", אך משעה שיש ראייה שנייה, התמונה משתנה. מן הפעם השנייה ואילך "מטמאה מעת לעת", היא מטמאה למפרע עשרים וארבע שעות, וכל הטהרות שנגעה בהן באותו זמן נטמאות עמה. הופעה שנייה של דם מלמדת שמצבה אינו עוד חריג, ולפיכך היא חוזרת לכלל הרגיל החל על כל אישה.
כשהראייה הראשונה באה מחמת גורם חיצוני
המשנה מוסיפה הסתייגות חשובה: "ואם היתה רואה הראשונה מאונס, אף השנייה דיה שעתה." אם אותה ראייה ראשונה באה מאונס, כלומר לא היתה שטף טבעי הבא מגופה אלא נגרמה מחמת נסיבה חיצונית שכפתה אותה, אז אף הראייה השנייה נוהגת בה דיה שעתה, והיא טמאה רק מאותה שעה ואילך ולא למפרע.
הסברה פשוטה. קולת דיה שעתה ניתנה דווקא מפני שארבע הנשים הללו אינן עומדות לראות דם. ראייה שנגרמה מחמת גורם חיצוני אינה מלמדת דבר על טבע גופה, ולכן אינה נחשבת קביעת דפוס. ממילא הראייה השנייה היא למעשה עדיין ראייתה האמיתית הראשונה, ואף היא זוכה לקולא שנתנו חכמים לארבע נשים אלו.