נידה, פרק ט, משנה ו. הפרק הזה עוסק שוב ושוב בדם שנמצא במקום כלשהו ובבעיה של ייחוסו למקור. משנתנו חוזרת אל המקרה של נשים שישנו במיטה אחת, אלא שעכשיו היא מדייקת היכן בדיוק במיטה שכבה כל אחת, שהרי אדם ישן מתהפך רק עד גבול מסוים.
המשנה פותחת: "שלוש נשים", "שהיו ישנות במיטה אחת", כלומר שלנו יחד במיטה אחת. "ונמצא דם", לאחר מכן נמצא דם, "תחת האמצעית", במקום שבו שכבה זו שבאמצע. הדין הוא "כולן טמאות", ואין אחת מהן יוצאת מן הספק. מי שמקומה במרכז, שכנתה משני הצדדים יכולה הייתה להתגלגל אליה, ולכן כל שלושתן נשארות בחשד.
נמצא דם במקום הפנימית או החיצונה
"תחת הפנימית", ועכשיו נניח שהדם נמצא במקומה של הפנימית, זו ששכבה סמוך לקיר. הדין: "שתיים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה", שתי הנשים ששכבו פנימה יותר טמאות, והשלישית, שמקומה בצדה הפתוח של המיטה, טהורה.
שני הנחות פועלות כאן בעת ובעונה אחת. מצד אחד אנו מניחים שנשים מזיזות את מקומן בלילה, ולכן אין תולים את הדם רק באשה שמעל מקומה נמצא. מצד שני אנו מניחים שיש גבול לתזוזה הזאת: הישן מתגלגל אל המקום הסמוך לו, ולא אל קצה המיטה האחר. לפיכך זו ששכבה בצד החיצוני רחוקה מדי מן הקיר מכדי להיות מועמדת ריאלית לחשד, ונשארת טהורה.
הפוך את המקרה ואותו היגיון בעצמו נותן תוצאה הפוכה. "תחת החיצונה", נמצא הדם במקומה של האשה שבצד הפתוח, זו שמקומה הרחוק ביותר מן הקיר. כאן פוסקת המשנה "שתיים החיצונות טמאות והפנימית טהורה": השתיים הקרובות לצד החוץ טמאות, וזו שמקומה לצד הקיר נשארת טהורה.
רבי יהודה: כיצד עלו למיטה?
"אמר רבי יהודה, אימתי", רבי יהודה שואל מתי נאמר דין זה, ומשיב: "בזמן שעברו דרך מרגלות המיטה", כשהנשים עלו וירדו דרך רגלי המיטה. במקרה כזה לא הייתה לאף אחת סיבה לעבור על הקצה החיצוני, וההבחנות שלמעלה עומדות במקומן.
"אבל אם עברו שלושתן", אבל אם כל שלושתן עלו וירדו "דרך עלייה", כלומר טיפסו מעל צדה הארוך של המיטה, אז דם שנמצא במקום החיצוני אינו פוטר אף אחת: "כולן טמאות". כל אחת מן השלוש, ובכללן זו שישנה סמוך לקיר, נאלצה לעבור על אותו שטח חיצוני בדרכה אל מקומה, וכל אחת מהן עשויה הייתה להשאיר שם את הדם.
בדיקות, וכמה נטהרות
בכל המצבים האלה בדיקה פנימית יכולה לשנות את התמונה. "בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה", אחת מן הנשים בדקה את עצמה ונמצאה טהורה, בלי דם ברחם: "היא טהורה ושתיים טמאות", היא טהורה ושתי האחרות נוהגות בהן כטמאות.
מקרה נוסף: "בדקו שתיים", שתיים מן השלוש בדקו את עצמן, "ומצאו טהורות", ושתיהן נמצאו נקיות. אז "הן טהורות והשלישית טמאה", שתיים אלו טהורות, וכל הספק מתרכז עכשיו באשה שלא בדקה.
"שלושתן ומצאו טהורות", אבל אם כל שלושתן בדקו את עצמן וכולן נמצאו טהורות, הדין הוא "כולן טמאות", כולן טמאות. ואין בזה סתירה. הדם הרי נמצא באותה מיטה, ובוודאי אחת מן השלוש היא מקורו; הבדיקות פשוט לא הצליחו לגלות מי היא. וכיוון שאין שום דרך לזהות אותה, אי אפשר לייחד אף אחת, ולכן מספק נוהגים בכל אחת ואחת מהן כטמאה.
משל שלושת הגלים
כדי לחדד את העניין מביאה המשנה השוואה מתחום אחר לגמרי בהלכות טומאה: "למה הדבר דומה?", למה זה דומה? "לגל טמא", לגל אבנים שיש בו טומאה, "שנתערב בין שני", שנתערב בין שני "גלים טהורים", גלים שהם טהורים.
תאר לעצמך שלושה גלי אבנים. באחד מהם קבור מת ולכן הוא טמא; בשניים האחרים אין כלום והם טהורים. אנו יודעים בבירור שאחד מן השלושה טמא, אבל שוב איננו יודעים איזה מהם.
"ובדקו אחד מהן", חפרו ובדקו אחד מן הגלים, "ומצאו טהור", ולא נמצא בו דבר: "הוא טהור ושניים טמאים", גל זה טהור, ושני הגלים הנותרים נוהגים בהם בטומאה. הלאה, "שניים ומצאו טהורים", בדקו שני גלים ובשניהם לא היה כלום: "הם טהורים והשלישי טמא", שני אלו טהורים, והטומאה נתלית עכשיו בגל האחד שנשאר. ולסוף, "שלושתן ומצאו טהורים", בדקו את שלושתם ולא נמצא מת בשום מקום, והדין הוא "כולם טמאים": נוהגים בכל אחד מן הגלים כטמא.
רבי מאיר וחכמים>הדין האחרון הזה הוא "דברי רבי מאיר", והמשנה מפרשת את הטעם שמאחוריו. רבי מאיר לימד: "כל דבר שהוא בחזקת טומאה", כל דבר שהוחזק כטמא, "לעולם הוא בטומאתו", נשאר בטומאתו לעולם, "עד שייוודע לך", עד שיתברר לך בבירור "טומאה היכן היא", באיזה מקום הטומאה נמצאת.
פתחנו בידיעה שבאחד הגלים יש טומאה. אם הבדיקה מבררת בוודאות שהטומאה נמצאת באחד הגלים האחרים, אפשר להחזיק גל זה כטהור, שהרי הטומאה אותרה במקום אחר. אבל אם בדקו את שלושתם ולא נמצאה הטומאה כלל, עדיין איננו יודעים לאן הלכה, והחזקה הראשונה לא נדחתה מעולם. לפיכך כל אחד מן הגלים נשאר בחזקת טומאה.
"וחכמים אומרים", וחכמים סוברים אחרת: "בודק עד שמגיע", חופר ובודק בגל עד שהוא מגיע "לסלע או לבתולה", לסלע שמתחתיו, או לקרקע בתולה שלא נחפרה מעולם. בדיקה שנעשתה עד עומק כזה ולא נמצא בה מת מכריעה את השאלה, ומעתה מותר לנהוג בגל כטהור.
כך עוברת המשנה מן השאלה המעשית של נשים שישנו במיטה אחת אל כלל רחב בענייני ספק שלא הוכרע: טומאה שידועה לנו אינה מתפוגגת מאליה מפני שחיפשנו אותה ולא מצאנו, וכמה חיפוש דרוש עד שנוכל לומר שהעניין נסגר, זו עצמה מחלוקת.
הדין האחרון הזה הוא "דברי רבי מאיר", והמשנה מפרשת את הטעם שמאחוריו. רבי מאיר לימד: "כל דבר שהוא בחזקת טומאה", כל דבר שהוחזק כטמא, "לעולם הוא בטומאתו", נשאר בטומאתו לעולם, "עד שייוודע לך", עד שיתברר לך בבירור "טומאה היכן היא", באיזה מקום הטומאה נמצאת.
פתחנו בידיעה שבאחד הגלים יש טומאה. אם הבדיקה מבררת בוודאות שהטומאה נמצאת באחד הגלים האחרים, אפשר להחזיק גל זה כטהור, שהרי הטומאה אותרה במקום אחר. אבל אם בדקו את שלושתם ולא נמצאה הטומאה כלל, עדיין איננו יודעים לאן הלכה, והחזקה הראשונה לא נדחתה מעולם. לפיכך כל אחד מן הגלים נשאר בחזקת טומאה.
"וחכמים אומרים", וחכמים סוברים אחרת: "בודק עד שמגיע", חופר ובודק בגל עד שהוא מגיע "לסלע או לבתולה", לסלע שמתחתיו, או לקרקע בתולה שלא נחפרה מעולם. בדיקה שנעשתה עד עומק כזה ולא נמצא בה מת מכריעה את השאלה, ומעתה מותר לנהוג בגל כטהור.
כך עוברת המשנה מן השאלה המעשית של נשים שישנו במיטה אחת אל כלל רחב בענייני ספק שלא הוכרע: טומאה שידועה לנו אינה מתפוגגת מאליה מפני שחיפשנו אותה ולא מצאנו, וכמה חיפוש דרוש עד שנוכל לומר שהעניין נסגר, זו עצמה מחלוקת.