נידה, פרק ו, משנה ו. חלק זה של הפרק בנוי מסדרה של כללים, וכל כלל נאמר בזוג: קטגוריה שגוררת עמה תמיד חיוב נוסף, ואחר כך הכיוון ההפוך, שמתברר שאינו נכון. משנתנו מיישמת את התבנית הזאת בשני תחומים שונים בהלכה: החיוב להפריש מעשרות מן האוכל, והיכולת של האוכל לקבל טומאה.
וזו הבבא הראשונה: "כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין". כל פרי או יבול שנופל תחת דיני המעשרות, כך שצריך להפריש ממנו עשירית לפני שמותר לאכול ממנו, שייך גם לאותה קבוצה של אוכלין שיכולים לקבל טומאת אוכלין, אותה טומאה שחלה דווקא בדברי מאכל. הסברה פשוטה: אם התורה מחשיבה את היבול עד כדי כך שהיא תובעת ממנו מעשר, בוודאי שהוא חשוב דיו כדי להיחשב אוכל לעניין טומאה.
עכשיו המשנה הופכת את הכלל: "ויש שמיטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות". הכיוון ההפוך אינו נכון. יש אוכלין שמקבלים טומאת אוכלין במלוא מובן המילה, ובכל זאת אין בהם חיוב מעשרות כלל.
ומה הם אותם אוכלין? כל דבר שאינו גדל מן הקרקע. חיוב מעשר נאמר בגידולי הארץ, ולכן אוכלין שמקורם אחר פשוט אינם בכלל אותה מצווה. בשר, גבינה, דגים וכיוצא בהם הם אוכל ממש, וכאוכל הם בוודאי יכולים להיטמא בטומאת אוכלין, אבל אין מפרישים מהם עשירית לעולם.
כך שני חצאי המשנה מצטרפים לעיקרון אחד ונקי: הכשרות לקבל טומאת אוכלין היא הקטגוריה הרחבה, וחיוב המעשרות יושב בתוכה. כל מה שמתעשר יכול להיטמא כאוכל; לא כל מה שיכול להיטמא כאוכל מתעשר.