נידה, פרק ה, משנה ו. הפרק כולו הולך ומסמן את שלבי חייו של אדם ואת המשמעות ההלכתית הנקשרת לכל גיל וגיל. לאחר שנקבע הגיל שממנו ביאתה של הקטנה נחשבת מעשה בעל תוקף הלכתי, פונה המשנה אל הבן וקובעת את גיל הסימן שלו: תשע שנים ויום אחד. מכאן ואילך ביאתו ביאה, והמשנה מפרטת מה נובע מכך.
"בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, קנאה": דמיינו נער שהשלים את שנתו התשיעית ועבר עליה יום אחד, והוא עומד בזיקת מצוות ייבום. אם בא על יבמתו, נעשה הייבום והיא אשתו. הדבר מפליא, שהרי קטן אין בכוחו לעשות קניין כלל, וכוח זה מגיע רק בגיל שלוש עשרה, עם בר המצווה. ואף על פי כן מעשהו כאן חל, מכוח היתר מיוחד שחידשה התורה בייבום בלבד.
ודווקא משום שזהו חידוש מיוחד המוגבל לייבום, אין הוא נמשך אל שאר כוחותיו המשפטיים: "ואינו נותן גט עד שיגדיל". אם יחליט אחר כך שרצונו לסיים את הנישואין, אין הגט שהוא נותן לה תופס עד שיגדל ויגיע לגיל שלוש עשרה. התורה נתנה לו את היכולת לקנות בייבום, אך לא העמידה אותו במעמדו הכללי של גדול היכול לגרש.
"ומטמא משכב תחתון כעליון": משהגיע לגיל זה, ביאתו על אשה נידה עושה אותו בועל נידה. הטומאה שהוא מעביר למטה חמורה במיוחד: משכב שבתחתית הערמה שמתחתיו נטמא באותה מידה בדיוק כמו השכבה העליונה.
"ופוסל ואינו מאכיל בתרומה": שני חלקים יש בהלכה זו. מצד אחד הוא פוסל: ביאתו באשה יכולה לפסול אותה מלאכול תרומה. מצד שני אין בכוחו עדיין להכשיר לאכילה. אם הוא עצמו כוהן ונשא אשה, אין בידו להכניסה לביתו כדי שתאכל תרומה. הדבר מתחיל רק בגיל שלוש עשרה, ושוב מפני שאין קניינו במעמד קניינו המלא של גדול.
"ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח, ונסקלת על ידו": אם בא על בהמה, המעשה נחשב רביעה בהלכה. לפיכך הוא פוסל את הבהמה מלהיקרב קורבן על גבי המזבח, והבהמה נסקלת על ידו.
"ובא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, מומתין על ידו והוא פטור": אם בא על אחת מן העריות המנויות בתורה, הנשים נהרגות על ידו, שהרי נעשה כאן מעשה איסור ממש. הוא עצמו פטור, שכן עדיין לא הגיע לגיל שבו אדם נושא באחריות משפטית למעשיו.
נמצא שהמשנה מעמידה לבן קו הפרדה אחד: תשע שנים ויום אחד. מגיל זה ביאתו מעשה הלכתי ממש, על כל תוצאותיו בייבום, בטומאת בועל נידה, בתרומה, בכשרות הבהמה למזבח ובעריות, ואילו כוחותיו המלאים של גדול, לתת גט ולהאכיל את אשתו בתרומה, ממתינים עד שיגיע לגיל שלוש עשרה.