נידה, פרק ג', משנה ו'. הפרק כולו עוסק באשה המפלת, ושואל מאימתי חלה עליה טומאת לידה וכיצד היא מונה את ימי הטומאה ואת ימי הטהרה. משנתנו נדרשת לשתי שאלות נפרדות: מה הדין כשאי אפשר לקבוע את מינו של הוולד, ומאיזה רגע בדיוק נחשב הדבר ללידה.
טומטום ואנדרוגינוס
המשנה פותחת: "המפלת טומטום ואנדרוגינוס". בטומטום אין דבר הנראה לעין שיסמן את הוולד כזכר או כנקבה, ולכן פשוט אין אפשרות לקבוע את מינו. האנדרוגינוס, לעומתו, יש בו סימני שני המינים כאחד. בין כך ובין כך הדין הוא "תשב לזכר ולנקבה" (תשב לימי זכר ולימי נקבה): טומאת לידה חלה, ומאחר שאין דרך להכריע איזו מן שתי המניות נוהגת בה, היא נתפסת בצד המחמיר שבכל אחת מהן. למעשה היא שומרת ארבעה עשר ימי טומאה, כדרכה של נקבה, ולאחריהם לא יותר מעשרים ושישה ימי טהרה, כך שכל התקופה נחתמת ביום הארבעים, כדרכו של זכר.
תאומים
עתה פונה המשנה לאשה שהפילה שני ולדות. "טומטום וזכר", או אנדרוגינוס יחד עם זכר: אף כאן "תשב לזכר ולנקבה". מאחר שאפשר שאחד מן השניים היה נקבה, אין נותנים לה את קולותיה של לידת זכר בלבד, ושוב נותרו בידה ארבעה עשר ימי טומאה ואחריהם עשרים ושישה ימי טהרה.
אבל "טומטום ונקבה", טומטום או אנדרוגינוס שיצא יחד עם נקבה, דינו אחר: "תשב לנקבה בלבד", אינה מונה אלא כמניית לידת נקבה. כאן הרי יש לפנינו נקבה בוודאות, ולפיכך היא שומרת ארבעה עשר ימי טומאה ואחריהם שישים ושישה ימי טהרה, שמונים יום שלמים בסך הכול. ארבעה עשר ושישים ושישה מצטרפים זה לזה בשלמות, שכן ודאי נולדה בת. ונוכחותו של הטומטום או האנדרוגינוס בצד אותה בת אינה גורעת ממנה, ואינה מפחיתה מזכאותה למלוא שישים ושישה ימי הטהרה.
מאימתי נחשב הדבר ללידה?
חלקה האחרון של המשנה קובע את הרגע שבו מתחילה טומאת הלידה. "יצא מחותך או מסורס": אם מה שיצא יצא לחתיכות ולא בשלמות, אז "משיצא רובו, הרי הוא כילוד", כיוון שיצא רוב אותן חתיכות הרי זה נחשב כלידה גמורה, ומאותו רגע היא טמאה משום לידה.
"יצא כדרכו": יצא הוולד כדרך העולם, שלם ובראשו תחילה, הרגע המכריע הוא "עד שיצא רוב ראשו": השעה שבה יצא רוב הראש. קודם לכן היא עדיין טהורה; מאותו שלב ואילך חלה עליה טומאת יולדת.
המשנה חותמת בהגדרת אותו שיעור: "ואיזהו רוב ראשו? משתצא פדחתו". רוב הראש נחשב שיצא משעה שיצא המצח.