נידה, פרק ב', משנה ו'. עד כה עסק הפרק בבדיקות ובשאלות המעשיות העולות מהן. המשנה הזאת עושה צעד אחורה ופורשת את המסגרת שעומדת מאחורי כל אותן הלכות: מבנה גופה של האישה, ואיזה מקומות מטמאים את הדם הנמצא בהם ואיזה לא. חכמים לא תיארו זאת בלשון רפואית. הם שרטטו תמונה, בניין קטן עם חדרים, ולימדו את ההלכה דרך התמונה הזאת.
המשנה פותחת בלשון "משל משלו חכמים באישה": כדי ללמד את ההלכות הללו, קבעו חכמים משל בגופה של האישה. שלושת חלקיו נמנים בלשון "החדר והפרוזדור והעלייה": החדר, המסדרון והחדר שמעליו. החדר הוא החלל הפנימי ביותר שבבניין. הפרוזדור הוא המעבר שדרכו יוצאים מן החדר. והעלייה יושבת מעל אותו מעבר, קומה עליונה הבנויה על גבי המסדרון.
בתרגום לאנטומיה, החדר הוא הרחם עצמו, בית ההריון. הפרוזדור הוא התעלה המובילה ממנו כלפי חוץ. והעלייה היא חלל שלישי הנפתח אל אותו מעבר עצמו מלמעלה.
וכאן באה ההלכה. "דם החדר טמא": דם שמקורו בחדר הפנימי, כלומר דם הבא מן הרחם עצמו, טמא. זהו דם נידה במלוא מובן המילה, ואין בו שום ספק.
ולאחר מכן: "נמצא בפרוזדור, ספיקו טמא". אם נמצא דם בפרוזדור, כלומר במעבר ולא בתוך החדר, אין מקורו גלוי לעינינו. אפשר שירד מן החדר, ואפשר שבא ממקום אחר. לפיכך פוסקת המשנה שהוא טמא מספק, "לפי שחזקתו מן המקור", שכן חזקתו של דם כזה שבא מן המקור, מן הרחם. אין אנו מתייחסים לספק כאל ספק שקול; ההנחה שבה אנו עובדים היא שדם שבמעבר מקורו ברחם, ולפיכך הוא מטמא, אף שמעמדו נשאר מעמד של ספק.
החלק הנותר שבמשל, העלייה, נעשה נושא לדיון ארוך. לפי שיטת המשנה, דם שמקורו בעלייה אינו דם נידה, שהרי אינו בא מן הרחם. אבל מהי בדיוק אותה עלייה? הגמרא דנה בשאלה, וגם הראשונים נחלקו בה. כמה מן הראשונים מבינים שהעלייה היא שלפוחית השתן, ולפי זה דם המופיע מחמת דלקת בשלפוחית או מחמת מצב דומה יהיה דם שמקורו אינו ברחם כלל. אלא שזיהוי זה רחוק מלהיות מוכרע, והוא נותר נושא לדיון נרחב בין המפרשים.
בכל זיהוי שנבחר לעלייה, שני הפסקים הפשוטים של המשנה הזאת עומדים בעינם. דימום שמקורו בחדר טמא טומאה מלאה. וכשנמצא דם בפרוזדור, אנו מחזיקים אותו טמא מספק, שכן אנו מניחים שירד מן המקור.