מסכת נידה, פרק י, משנה ו. המשנה שלפנינו עוסקת במצב מיוחד: אשה שמתה, ולאחר מכן יצא דם מגופה. איזו טומאה יש בדם הזה: טומאת נידה, טומאת מת, שתיהן כאחת, או שאין בו טומאה כלל?
המשנה פותחת בהצגת המקרה: "האשה שמתה", ואחר כך "ויצא ממנה רביעית דם". רביעית היא מדת נוזלים של כמאה סמ"ק (כשלוש אונקיות וחצי), והשיעור הזה אינו מקרי: רביעית דם היא בדיוק השיעור של דם היוצא מן המת שיש בו טומאת מת.
פסק הדעה הראשונה
על דם כזה אומרת המשנה: "מטמא משום כתם ומטמא באוהל". שתי טומאות נפרדות יש בו בבת אחת. ראשית, דנים בו ככתם, כתם דם, ולכן הוא מטמא טומאת נידה. שנית, מאחר שיצאה ממנה רביעית שלמה, הוא מטמא טומאת אוהל, טומאת מת הממלאת אוהל או מקום מקורה, כשם שחלק חשוב מגוף המת מטמא.
רבי יהודה: אין כאן טומאת כתם
"רבי יהודה אומר". רבי יהודה מוציא את הראשונה משתי הטומאות הללו: "אינה מטמאה משום כתם", אין בדם הזה טומאת כתם, "מפני שנעקר משמתה", לפי שנעקר ממקומו שבגופה רק לאחר שיצאה נשמתה. כדי שדם יקבל דין דם נידה, עליו לצאת מאשה חיה שהיא בכלל נידה. דם שנעקר בשעת המיתה או לאחריה לא נכנס מעולם לגדר הזה.
היכן רבי יהודה מודה
לאחר מכן מביאה המשנה מקרה אחד שבו רבי יהודה עצמו מודה: "ומודה רבי יהודה". המקרה הוא "ביושבת על המשבר ומתה", אשה שישבה על המשבר, כסא היולדות, וכבר אחזו בה חבלי לידה, ומתה שם, "ויצא ממנה רביעית דם", "שהיא מטמאה משום כתם", וכאן יש בדם טומאת כתם. כיון שהלידה כבר החלה לפני מותה, אנו מניחים שהדם הזה התחיל לצאת בעודה בחיים, ודם שיוצא מאשה חיה הוא דם נידה ממש.
רבי יוסי: אם כן, אין טומאת אוהל
"אמר רבי יוסי". רבי יוסי ממשיך את אותה הנחה עד סופה: "לפיכך אינה מטמאה באוהל", ולכן אין בדם הזה טומאת אוהל. אם הסקנו שהדם יצא ממנה קודם שנסתלקה מיתתה, אינו דם המת, וטומאת אוהל אינה נעשית אלא מדם מת ולא מדם שיצא מאדם חי. נמצא שבאשה היושבת על המשבר, הדם נחשב כתם, ואף על פי כן אינו ממלא מקום מקורה בטומאת מת.
ההלכה
ההלכה אינה כרבי יהודה ואף לא כרבי יוסי, אלא כתנא קמא, הדעה הראשונה שבמשנה. בדם שיצא מאשה שמתה מחמירים לשני הצדדים: הוא מטמא משום כתם, שהיא טומאת נידה, וכשיש בו רביעית הוא מטמא גם טומאת אוהל כדם המת.