נידה, פרק ז, משנה ה. הפרק עוסק בכתמים, כלומר כתמי דם הנמצאים על בגד שאין יודעים של מי הוא ומאין בא הדם. השאלה החוזרת בכל הפרק היא אם יש להתייחס לכתם כאל דם נידה המטמא, או שאפשר לתלות אותו במקור אחר שאין בו טומאה. משנתנו דנה בכתמים לפי המקום שבו נמצאו, ומסיימת במחלוקת בעניין הבתים שהכותים ייחדו לצורך זה.
פותחת המשנה: "כל הכתמים הנמצאים בכל מקום טהורים", כל בגד שנמצא עליו כתם, בכל מקום שיהיה, טהור. אפילו בעיירות שנשים יהודיות גרות בהן, בגד מוכתם המושלך ואינו מסודר אינו נחשב מקור טומאה. הטעם נעוץ בזהירותן של נשים ישראל באותם בגדים: אשה שמצאה כתם היתה מצניעה את הבגד ולא מניחה אותו מסתובב. מכיוון שבגד זה לא הוצנע, מן הסתם הדם שעליו בא ממקור אחר לגמרי, ואין זה דם של טומאת נידה.
מכאן ממעטת המשנה: "חוץ מן הנמצאים בחדרים", פרט לכתמים הנמצאים בחדרים. אלו החדרים שבהם היו הנשים יושבות דווקא בימים שהיו טמאות. בגד מוכתם שנמצא שם אין אפשרות לתלות אותו בהסבר אחר, שהרי זה בדיוק המקום שבו כתם כזה צפוי להימצא. ומוסיפה המשנה "ובסביבות בית הטומאה", כלומר בשטח שסביב אותם חדרים או בתים שבהם שהו הנשים בעודן טמאות. אף כתמים הנמצאים שם דינם טמא.
מכאן מעלה המשנה את מדרגת החשש: "בית הטומאות של כותים מטמאין באוהל". הבתים שייחדו הכותים לצורך זה כרוכים בבעיה החורגת בהרבה מטומאת דם נידה. הם מטמאים באוהל, הטומאה המתפשטת תחת גג אחד, והמשנה נותנת את הטעם: הם היו נוהגים לקבור את הנפלים באותם מבנים עצמם, "קוברים שם את הנפלים". פעמים שאשה ששהתה בחדר כזה איבדה את עוברה, בין בלידת מת ובין בהפלה, והכותים היו מטמינים את הנפל באדמה שם במקום, באותו בית שבו השתמשה. יוצא שהנכנס לשם עומד בפני שני חששות נפרדים: הטומאה שבכתם, ומעליה טומאת מבנה שיש בתוכו מת, המטמא כל מה שנמצא תחת גגו.
רבי יהודה סובר שאין צורך להרחיק עד כדי כך: "לא היו קוברים אלא משליכין". הכותים לא קברו באמת את הנפלים במקומות אלו, אלא היו משליכים אותם בלבד, "וחיה גוררתן", וחיות השדה היו גוררות אותם ואוכלות. דווקא משום שהכותים היו מקילים כל כך ולא נתנו לנפלים קבורה כהלכה, לא נשאר דבר קבור באותם בתים. מה שנשמע בתחילה כביקורת על התנהגותם מתגלה כמוליד קולא: לדעת רבי יהודה אין לחוש כלל לטומאת אוהל באותם מבנים.
נמצא שהמשנה מתקדמת בסולם של דרגות. מקום שאפשר לתלות בו את הכתם בדבר אחר, הכתם טהור; מקום שהמקום עצמו מצביע על נידה, הכתם טמא; ומקום שייתכן שיש בו מת, החשש עולה לדרגת טומאת אוהל, אלא אם כן, כדעת רבי יהודה, לא הונח שם מת מעולם.