נידה, פרק ו, משנה ה. חלק זה של הפרק מוקדש לשורת הלכות בנויות כולן בתבנית אחת: כל מי שכשר לדבר אחד, כשר ממילא גם לדבר שני, ואילו מי שכשר לדבר השני אינו בהכרח כשר לראשון. משנתנו מיישמת את התבנית הזו על בית הדין, תחילה בדיינים ואחר כך בעדים.
פתיחת המשנה: "כל הראוי לדון דיני נפשות", כלומר כל מי שיש לו מעמד לשבת בבית דין הדן דיני נפשות, שבהם חייו של הנידון תלויים בפסק, הריהו מכוח זה עצמו "ראוי לדון דיני ממונות", כשר לדון גם דיני ממונות, סכסוכים על כסף ועל רכוש.
ומן הצד השני: "ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות". יש אנשים שכשרים בהחלט לדון דיני ממונות, ואף על פי כן אותם אנשים עצמם אינם כשרים לדון דיני נפשות. הכשרות לדיני נפשות כוללת תמיד את הכשרות לדיני ממונות, אבל הכשרות לדיני ממונות אינה כוללת תמיד את הכשרות לדיני נפשות.
המשנה ממשיכה בזוג שני, והפעם היא קושרת בין תפקיד הדיין לתפקיד העד: "כל הכשר לדון, כשר להעיד". כל מי שכשר לשמש דיין, כשר גם לשמש עד בבית דין.
גם כאן המשנה משלימה את התבנית: "ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון". יש אנשים שכשרים לגמרי להעיד עדות, ואף על פי כן אותם אנשים עצמם אינם כשרים לשמש דיינים.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו שני כללים חד כיווניים. הכשרות לתפקיד התובעני יותר, דיני נפשות בכלל הראשון והדיינות בכלל השני, גוררת עמה את הכשרות הקלה ממנה, ואילו הכשרות לתפקיד הקל עומדת בפני עצמה ואינה מטפסת כלפי מעלה.