נדה, פרק ד, משנה ה. משנתנו שואלת כיצד להגדיר דם שאשה רואה בשעה שהיא מקשה בלדתה, והאם יש לתלות אותו בלידה עצמה או בזיבה.
מערכת ימי נדה וימי זיבה
משעה שאשה רואה דם, התורה מעמידה אותה במעמד נדה למשך שבעה ימים. אורך הראייה עצמה אינו משנה: ראייה של יום אחד, של שניים או של שלושה, כולן מולידות אותה תקופה של שבעת ימי טומאת נדה. בתום השבוע הזה ימי הנדה שלה מאחוריה, ומדאורייתא אחד עשר הימים הבאים אחריהם הם ימי זיבה, פרק זמן שבו פתוח בפניה מעמד של זבה. אם הופיע דם בשלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר הימים האלה, בכל מקום שבהם, היא נושאת מעמד של זבה, וטהרתה מגיעה רק לאחר שתמנה שבעה נקיים, שבוע שלם ללא דם כלל.
דם שנראה בשעת הלידה
המשנה פותחת: "המקשה, נדה", האשה המקשה בלדתה דינה כנדה. אשה שחבלי הלידה קשים עליה, שהיא בתוך תהליך הלידה, ורואה דם בתוך שבעת ימי הנדה שלה: הדם הזה עושה אותה נדה כדרך כל אשה.
ועכשיו נצייר לעצמנו את אותה אשה בשלב מאוחר יותר. שבוע הנדה שלה הסתיים, והיא עומדת בתוך אחד עשר הימים שבהם נוהגת זיבה. בלשון המשנה: "כשראתה שלושה ימים בתוך אחד עשר יום", הלידה נמשכה והתארכה על פני שלושה ימים רצופים שנפלו בתוך אחד עשר הימים, ודם הופיע בכולם.
אילו הקשתה רק שתים עשרה שעות, ואף אילו יום או יומיים, היינו תולים את הדם בלידה, דם לידה. אבל שלושה ימים רצופים של ראיית דם בתוך ימי הזיבה מעוררים שאלה אמיתית: האם לפנינו דם זבה, או שמא זהו עדיין דמה של יולדת? הסימן שהמשנה נותנת הוא האם חבלי הלידה עצמם נמשכו בלי הפסקה.
מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע
"ושפתה מעת לעת וילדה, הרי זו יולדת בזוב, דברי רבי אליעזר". נניח שהצירים שלה שקטו ופסקו למשך מעת לעת, עשרים וארבע שעות, ורק לאחר מכן התרחשה הלידה. רבי אליעזר סובר שהיא יולדת בזוב: ילדה בשעה שהיא נושאת מעמד של זבה. השקט שנפל בחבלים מגלה למפרע ששבעים ושתיים השעות של ראיית דם שקדמו לו לא היו קשורות ללידה כלל. מה שראתה הוא דם זבה.
"רבי יהושע אומר, לילה ויום, כלילי שבת ויומו". לדעת רבי יהושע ההפסקה צריכה להיות רחבה יותר לפני שנהפוך את מה שראתה מדם לידה לדם זיבה. הוא דורש לילה יחד עם היום שאחריו, כדוגמת שבת, שנכנסת בערב שישי ונמשכת דרך יום השבת, ושניהם יחד מצטרפים ליום שלם. אם ההפוגה בצירים שלה הייתה קצרה מיום שלם כזה ואחריה באה הלידה, מה שראתה נחשב דם לידה פשוט ואין כאן מעמד של זיבה. אבל אם יום שלם של שקט אכן הפריד בין הצירים לבין הלידה, ומאחר שכבר ראתה דם בשלושת הימים הרצופים ההם, אנו מבינים למפרע שהיה זה דם זבה, והרי היא יולדת בזיבה.
ההשלכה המעשית משמעותית. יולדת בזיבה, לאחר שהשלימה את ימי הטומאה שלה, חייבת למנות שבעה נקיים לפני שיתחילו ימי הטהרה שלה ולפני שהדם שהיא רואה ייחשב דם טוהר.
מה בדיוק צריך להפסיק
המשנה חותמת בהבהרה מהו טיבה של ההפסקה הנדרשת: "שפתה מן הצער ולא מן הדם". ההפסקה שאנו מודדים היא הפסקה מחבלי הלידה. אין דרישה שהדם עצמו יפסק באותו זמן. מה שמוכיח שהדם לא היה דם לידה הוא הפסקת צער הלידה.