נדה, פרק ג, משנה ה. הפרק עוסק בשאלה אילו סוגי הפלה גוררים אחריהם את טומאת הלידה, וכיצד מונה האשה את ימי הטומאה ואת ימי הטוהר שלה כאשר אין ידוע בבירור מה יצא ממנה. משנתנו מציגה שני מקרים כאלה: נפל שצורתו אינה ניכרת, ושליא שיצאה בלי שנראה עמה ולד כלל.
המשנה פותחת: "המפלת סנדל או שליא". אשה שהפילה דבר שצורתו שטוחה כמנעל, והמשנה קוראת לו סנדל, או שיצאה ממנה שליא, כלומר השליה העוטפת את הולד.
הדין הוא "תשב לזכר ולנקבה". אנו מניחים שאכן נולד כאן ולד, ומאחר שאין דרך לקבוע אם היה זכר או נקבה, עליה לקבל על עצמה את חומרי שני הצדדים. למעשה פירוש הדבר שהיא יושבת ארבעה עשר ימי טומאה, כפרק הזמן הארוך שלאחר לידת נקבה, ואחר כך יש לה עוד עשרים ושישה ימי טוהר בלבד, כך שכל תקופתה מסתיימת ביום הארבעים, שהוא הפרק הקצר שלאחר לידת זכר. הקולות של כל אפשרות מתבטלות זו מפני זו, ובידה נשארות חומרותיהן של שתיהן.
מקרה שני בא בעקבותיו: "שליא בבית, הבית טמא". שליא שנמצאה מונחת בתוך הבית, כל הבית נטמא. מה העומד מאחורי זה? הכלל שנאמר "אין שליא בלא ולד": שליא אינה נוצרת מעצמה, ובהכרח היה ולד עטוף בתוכה. לפיכך דנים את הבית כבית שיש בו תינוק מת, רחמנא ליצלן, עם כל התוצאות שטומאה כזו גוררת.
המשנה מקפידה לפרש את הטעם: "לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד". השליא כשלעצמה אינה ולד ואין בה טומאה מצד עצמה. טומאת הבית נובעת כולה מן הוודאות שהיה ולד עמה.
רבי שמעון חולק: "נימוק הולד עד שלא יצא". לדעתו אין בידינו ודאות שיצא ולד יחד עם השליא, שהרי אפשר שהנפל נימוק ונבלע בגוף האם ולא יצא כלל. לפי זה אין סיבה לטמא את הבית.
אך אין ההלכה כרבי שמעון. פוסקים כתנא קמא: בכל מקום שיצאה בו שליא, חייבים אנו להחזיק שיצא ולד עמה.