נידה, פרק א, משנה ה. המשניות הראשונות של הפרק עוסקות בשאלת הטומאה למפרע: אשה שמצאה דם, האם אנו מניחים שהדם היה שם כבר קודם לכן, ולכן כל מה שנגעה בו או טלטלה לפני הראייה נטמא גם הוא? המשנה קודם לכן מנתה ארבע נשים שלגביהן אין אנו מניחים הנחה זו כלל. הן "דיין שעתן", כלומר שעתן דיה להן: הן נטמאות רק משעת ראיית הדם ולהבא, ואין מחשבים למפרע ולא כלום. וארבע אלו הן: בתולה, מעוברת, מניקה וזקנה. משנתנו פונה עתה לשלוש הראשונות שבהן ושואלת מי בדיוק נכללת בכל אחת מן ההגדרות.
איזו היא בתולה
"איזו היא בתולה?" את מי מגדירה המשנה כבתולה? ותשובתה: "כל שלא ראתה דם מימיה, אפילו נשואה", כלומר כל אשה שלא ראתה דם אף פעם בכל ימי חייה, וכך הדין אף באשה שהיא כבר נשואה.
שים לב שהמונח "בתולה" משמש כאן כתואר הלכתי מוגדר, ולא במשמעותו היומיומית. אין המשנה עוסקת כאן בשאלת הבתולים כלל. לעניין הלכה זו התואר נתון לכל אשה שלא ראתה דם ולו פעם אחת, והוא נשאר עמה גם אם עברו שנים רבות מיום הולדתה השנים עשר, ואף אם יש לה בעל. הואיל ואין בעברה דבר שיתן לנו יסוד לחשוש שהדם קדם למציאתה, אין על מה לבנות חזקה למפרע, ולפיכך "דיה שעתה": טומאתה מתחילה משעת הראייה עצמה ואינה חלה על שום דבר שקדם לה.
איזו היא מעוברת
"איזו היא מעוברת? משיודע עוברה." מאימתי מקבלת אשה הרה את המצב המקל הזה? מן השעה שהריונה מוכר, כלומר משעה שניכר בה שהיא נושאת עובר. עד אותה שעה אינה בכלל הרשימה; ומאותה שעה ואילך, דם שהיא רואה מטמא אותה מכאן ולהבא בלבד.
איזו היא מניקה
"מניקה, עד שתגמול את בנה." לדעת התנא קמא של משנתנו, אם המניקה נשארת בדין זה כל זמן שההנקה נמשכת, והוא נמשך עד שתגמול את בנה.
לאחר מכן מציגה המשנה את המקרה שבו ההנקה נפסקה: "נתנה בנה למניקה, גמלתו או מת." מסרה את בנה למניקה שתניק במקומה; או שגמלה אותו, ושוב אינו יונק מאמו; או שהתינוק מת. מה דינה עתה?
"רבי מאיר אומר": לדעת רבי מאיר, אשה שנמצאת באחד משלושת המצבים הללו שוב אינה מוגדרת מניקה. היא חוזרת לדין הרגיל ומטמאה שוב למפרע, "מטמאה מעת לעת", כלומר כל עשרים וארבע השעות שקדמו לראיית הדם.
"וחכמים אומרים: דיה שעתה." חכמים חולקים ופוסקים שהיא נשארת ב"דיה שעתה". לדעתם מצב המניקה נמדד לא לפי אם היא מניקה בפועל, אלא לפי עשרים וארבעה החודשים שאחר הלידה. במשך אותם עשרים וארבעה חודשים, בין שהיא ממשיכה להניק את בנה ובין שהפסיקה מכל סיבה שהיא, רואים אותה חכמים כמי שיש לה דין מניקה. רבי מאיר, לעומתם, תולה את הדין במעשה ההנקה עצמו בלבד, ולכן משנתנה את הבן למניקה, או שגמלה אותו, או שהפסיקה להניק מכל טעם אחר, הקולא בטלה.
זו המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים, וההלכה כחכמים: יש לאשה דין מניקה, ועמו הכלל של "דיה שעתה", כל עשרים וארבעה החודשים שלאחר הלידה.