כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, על פי שורת הדין דיני טומאת הזב והנידה חלים רק כל עוד הם בחיים. משמתו, מן התורה שוב אין הם נחשבים טמאים מחמת זיבתם או נידתם - אף שממילא הם טמאים בטומאה החמורה שבטומאות, היא טומאת המת עצמו.
אישה שמתה ויצא ממנה דם:
אישה שמתה, ולאחר מיתתה יצאה מרחמה רביעית הלוג דם, שהוא נפח מסוים של דם - אין דם זה טמא מדין דם נידה, שהרי בשעת יציאתו כבר אין היא נחשבת נידה. ואף על פי כן קובעת המשנה שהוא "טמא משום כתם", כלומר מקור טומאה. דיוק לשון המשנה מלמד שאין טומאתו נובעת מהיותו דם היוצא מן הנידה, שכן דם נידה טמא בעצם העובדה שיצא מן הנידה, ואילו כאן אין הדם נחשב דם נידה.
הלכה למשה מסיני:
לדעת המשנה, הרחם עצמו נחשב מקור טומאה, ובידינו מסורת מיוחדת המגיעה עד משה רבנו שקיבלה בהר סיני: דם שנגע ברחם - וודאי שהדם היוצא ממנו נגע בו - טמא באותה דרגה שהרחם עצמו טמא. כשם שהרחם הוא אב הטומאה, כך הדם היוצא ממנו הוא אב הטומאה. אין זה כדרך כללי הטומאה הרגילים, שלפיהם הנטמא נעשה טמא בדרגה נמוכה ממקור טומאתו, אלא זהו אחד החריגים שקבעה ההלכה למשה מסיני.
מפני כן, אף שהדם לא יצא מאישה שדין נידה עליה, עדיין הוא טמא בדרגת אב הטומאה מעצם היותו בא מן הרחם. וכשם שדם היוצא מן הנידה הוא מקור טומאה בכל כמות שהיא, אף כמות מזערית, כך גם דם זה הבא מן הרחם.
רביעית הלוג וטומאת אוהל:
המשנה מוסיפה כי מאחר שיש כאן רביעית הלוג דם, שהיא כמות משמעותית, הוא גם מטמא בטומאת אוהל: כל הנמצא עמו תחת קורת גג אחת נטמא, מפני שהוא נחשב חלק מגוף המת. טומאת המת עוברת באוהל, אך רק אם יש רביעית הלוג; ואילו לטומאה במגע או במשא די בכמות המזערית ביותר.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר שאין הדם נעשה מקור טומאה מחמת בואו מן הרחם, "מפני שנעקר משמתה" - כלומר יצא מן הרחם רק לאחר מיתתה, ושוב אין היא נחשבת נידה. רבי יהודה חולק על עצם קיומה של הלכה מסיני הקובעת אחרת, ולדעתו הטומאה היחידה החלה כאן היא מחמת היותו חלק מגוף המת; לפיכך רק אם יש בו רביעית הלוג יהיה מקור טומאה.
"ומודה רבי יהודה ביושבת על המשבר":
רבי יהודה מודה באישה שהייתה יושבת על אבן הלידה, היא המשבר, ומתה בשעת לידתה, ויצאה ממנה רביעית דם מרחמה - שבמקרה זה הדם טמא משום כתם, כלומר נעשה מקור טומאה מכוח בואו מן הרחם. הטעם: מניחים שלכל הפחות חלק מן הדם יצא מגופה בעודה בחיים. דם זה נקרא 'דם תבוסה' - דם שחלקו יצא מן האדם בעודו בחיים וחלקו לאחר מיתתו. מאחר שקיים ספק אם רוב הדם יצא בעודה בחיים, ולכל הפחות יש אפשרות שכך היה, מטילים עליו את שתי החומרות: חומרת הדם שיצא לאחר המיתה, וכן חומרת דם הנידה, שהוא מקור טומאה אף בפחות מרביעית הלוג.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק ואומר: "לפיכך אין הדם מטמא באוהל" - אין הוא מקור טומאה המטמא בטומאת אוהל, ואין הנמצאים עמו תחת גג אחד נטמאים. לדעתו מניחים שרוב הדם יצא מגופה לפני מיתתה, ולפיכך דינו כדם נידה רגיל, שאין טומאתו עוברת לדברים הנמצאים עמו תחת אותו גג, ורק הנוגע בו או הנושאו נטמא.
לסיכום: שתי חומרות נפרדות עומדות זו מול זו:
דם נידה: חומרתו בכך שאפילו הכמות הקטנה ביותר ממנו היא מקור טומאה.
דם מגופת המת: חומרתו בכך שהוא מעביר את טומאתו לכל הנמצא עמו תחת אותו גג, אך זאת רק אם יש בו לכל הפחות רביעית הלוג.