נידה, פרק ח, משנה ד. הפרק עוסק באישה שמצאה כתם דם על בגדה, ובאילו נסיבות כתם כזה מטמא אותה ובאילו נסיבות היא נשארת טהורה. משנתנו מביאה מעשה שממנו אפשר ללמוד עד כמה היו חז"ל מוכנים להרחיק לכת כדי למצוא פתח של קולא בדינים אלו.
המעשה
המשנה פותחת במעשה שהיה: "מעשה באשה אחת", "שבאת לפני רבי עקיבא", שהגיעה לשאול את רבי עקיבא הלכה. וכך אמרה: "אמרה לו: ראיתי כתם", כלומר שנמצא כתם דם על בגדה.
רבי עקיבא השיב לה בשאלה: "שמא מכה היתה בך?" אולי היתה בך מכה, ואפשר לתלות בה את הדם? "אמרה לו: הן, וחיתה". היא ענתה שאכן היתה בה מכה, אלא שהמכה כבר הגלידה והחלימה.
רבי עקיבא הוסיף ושאל: "שמא יכולה להגלע ולהוציא דם?" אולי המכה אינה סתומה לגמרי, ועדיין היא עלולה להיפתח ולהוציא דם? "אמרה לו: הן". היא הסכימה שאכן הדבר אפשרי, ושמכה כזו יכולה בהחלט להיות מקור הדם שמצאה.
"וטיהרה רבי עקיבא". על יסוד זה הכריע רבי עקיבא שהיא טהורה.
תמיהת התלמידים
ממשיכה המשנה: "ראה תלמידיו", ראה רבי עקיבא את תלמידיו, "מסתכלין זה בזה", מביטים זה בזה. המבטים דיברו בעד עצמם: הם הופתעו מכך שנשאלו אותה אישה שאלות כה רבות עד שנמצא צד להתיר ולטהר.
לכן פנה אליהם ואמר: "אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם?" מה כאן מקשה עליכם כל כך? והסביר להם: "שלא אמרו חכמים הדבר", לא תיקנו חכמים דין זה "להחמיר, אלא להקל", לא מתוך כוונה להוסיף חומרות, אלא מתוך כוונה להקל. החיפוש אחר צד הקולא אינו סותר את תקנתם, אלא מקיים אותה.
המקור בפסוק
רבי עקיבא עגן את העיקרון בפסוק: "שנאמר, ואשה כי תהיה זבה", ואישה שיוצא ממנה זוב, "דם יהיה זובה בבשרה", שמה שיוצא ממנה יהיה דם בגופה. מלשון הפסוק לומדים "דם ולא כתם": טומאת התורה תלויה בדם עצמו, ולא בסימן שנשאר על הבגד. נמצא אם כן שמעמדו של כתם הוא מדברי חכמים ולא מן הפסוק.
מטעם זה, בכל הנוגע לכתמי דם שנמצאו על הבגדים אנו מחפשים בכוונה תחילה צדדים להקל, ולא מחפשים סיבות להחמיר. שאלותיו החוזרות ונשנות של רבי עקיבא לאותה אישה לא היו מאמץ חריג ומופלג, אלא הדרך הטבעית לטפל בדין שכל תכליתו קולא.