נידה, פרק ז, משנה ד. הפרק הזה עוסק בדיני כתמים, כלומר טיפות דם שנמצאו על בגד. כשנמצא כתם ואין אנו יודעים של מי הבגד ומאין בא הדם, עולה השאלה: האם עלינו להתייחס אליו כדם נידה שמטמא, או שמא נוכל לתלות אותו במקור שאין בו טומאה כלל. משנתנו מיישמת את השאלה הזאת על בגדים שנמצאו במקומות מסוימים, והתשובה תלויה בזהות התושבים שבאותו מקום ובמידת זהירותם.
פתיחת המשנה קובעת: "כל הכתמים הבאים מרקם טהורין", כל בגד שיש בו כתם והובא מרקם, טהור. רקם שכנה בגבולה המזרחי של ארץ ישראל, ואוכלוסייתה הייתה מעורבת, מקצתה ישראל ומקצתה גויים. אף על פי כן, בגד עם כתם שבא משם נתלה באשה גויה, ודמה אינו מטמא את הבגד.
ומה מאפשר את התלייה הזאת? נשות ישראל היו מדקדקות בעניין בגדיהן המוכתמים. אשה שראתה כתם בבגדה הייתה מצניעה אותו ומוציאה אותו משימוש, בדיוק כדי שלא יסתובב בעולם ולא יטמא את מי שיגע בו. ממילא, בגד מוכתם המתגלגל בעולם אינו מסתבר שבא מאשה ישראלית. ואם הגיע ממקום מעורב כרקם, ההנחה הסבירה היא שבעלת הבגד גויה, והבגד נחשב טהור.
רבי יהודה חולק ואומר את ההפך. הוא "מטמא", כלומר בגד כזה טמא. וטעמו נאמר בשלוש מילים: "מפני שהן גרים וטועים", בני המקום ההוא גרים הם והם טועים בהלכה. הם לא הורגלו בהקפדה להוציא בגד מוכתם משימוש, ולכן אין לסמוך על ההנחה שנשות ישראל שם נזהרות. וכיוון שנשמטה ההנחה הזאת, ייתכן בהחלט שהבגד שלפנינו היה של אשה ישראלית, ולפיכך הוא מטמא.
המשנה ממשיכה: "הבאים מבין הגוים טהורין", כתמים הבאים מבין הגויים טהורים. כאן אין שום סיבוך: הבגד בא מאוכלוסייה של גויים, ולכן הכתם נתלה באשה גויה, וכתם כזה אינו מטמא את הבגד.
ומכאן ואילך: "מבין ישראל ומבין הכותים", מה דינו של בגד מוכתם שבא ממקום שיושבות בו גם נשות ישראל וגם נשות כותים? רבי מאיר מטמא. הוא אינו מחזיק לא את אלו ולא את אלו כמקפידות להצניע בגד מוכתם, ולכן ייתכן שהכתם הוא כתם המטמא, ויש לנהוג בבגד בהתאם.
"וחכמים מטהרים, מפני שלא נחשדו על כתמיהן". חכמים פוסקים שהבגדים האלה טהורים, מפני שלא נשות ישראל ולא נשות הכותים חשודות בעניין כתמיהן. שתי הקבוצות נזהרות להוציא בגד מוכתם משימוש. לפיכך, כשבכל זאת נמצא בגד מוכתם במקום כזה, עצם העובדה שהוא לפנינו מלמדת שהוא לא בא מאשה מקפידה, ואנו תולים אותו באשה גויה. הבגד נשאר טהור.
החוט המשותף לכל המשנה הוא עיקרון אחד: גורלו של כתם שאין יודעים את מקורו נקבע לפי מידת הנאמנות של הנשים שבאותו מקום. במקום שאפשר להניח בו הקפדה, הכתם נדחה ונתלה במקור שאין בו טומאה; ובמקום שאין להניח בו הקפדה, הכתם נשאר חשש הלכתי אמיתי.