נידה, פרק ו, משנה ד. לקראת סיומו של הפרק מציגה המשנה שורה של הלכות זוגיות, וכולן בנויות באותו דפוס: כל מה שכשר לדין אחד כשר מאליו גם לדין שני, ואילו ההיפך אינו נכון בהכרח. משנתנו מיישמת את הדפוס הזה על שני סוגי טומאה שחפץ עשוי לקבל.
לשון המשנה: "כל המטמא מדרס, מטמא טמא מת". כל דבר שיכול לקבל טומאה בדרך של מדרס, כלומר על ידי שאדם טמא דורך עליו או מטיל עליו את משקל גופו, יכול לקבל גם את הטומאה הבאה מנגיעה במת, טומאת מת.
ומכאן ממשיכה המשנה אל חציו השני של הזוג: "ויש מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס". יש חפצים שמקבלים טומאה במגע עם המת, ואף על פי כן אותם חפצים עצמם אינם מקבלים טומאת מדרס כלל.
נמצא שהיחס הולך בכיוון אחד בלבד. הכושר לקבל טומאת מדרס גורר עמו את הכושר לקבל טומאת מת, וכל דבר הנכלל בקבוצה הראשונה נכלל מאליו גם בשנייה. אבל דבר יכול להיות שייך לקבוצת הדברים המקבלים טומאת מת בלי להיות שייך לקבוצת הדברים המקבלים מדרס.
זו צורתה של המשנה: רשימה אחת כלולה כולה בתוך חברתה, והרשימה הרחבה של טומאת מת מגיעה גם לחפצים שהרשימה הצרה של מדרס אינה מגיעה אליהם.