נידה, פרק ה, משנה ד. המשנה מונה שורה ארוכה של הלכות שכבר חלות על תינוק מיומו הראשון בעולם: פותחת בענייני טומאה, ומשם עוברת ליבום, לתרומה, לנחלה, לרציחה ולאבלות.
תינוקת שנולדה וטומאת נידה. המשנה פותחת ב"תינוקת בת יום אחד" (ילדה שעברה עליה יממה אחת בלבד), ופוסקת בה: "מיטמאה בנידה". אם יצא דם מרחמה, היא נטמאת בטומאת נידה. קטנה ככל שהיא, בת יום אחד בעולם, הטומאה הזו כבר חלה עליה.
בת עשרה ימים וטומאת זיבה. "בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה": ילדה בת עשרה ימים כבר יכולה להיטמא בטומאת זיבה. נחשב מראשית חייה: שבעת ימי נידה, ואחר כך בימים השמיני, התשיעי והעשירי, אם ראתה דם בשלושה ימים רצופים, הרי היא זבה גדולה. נמצא שכבר בגיל עשרה ימים יכולה ילדה להיות טמאה בתורת זבה.
תינוק שנולד. על הזכר אומרת המשנה "תינוק בן יום אחד" (בן יומו), ופוסקת בו "מיטמא בזיבה": מיומו הראשון כבר חלה עליו טומאת זיבה. "ומיטמא בנגעים": גופו שלו ראוי לקבל טומאת צרעת. "ומיטמא בטמא מת": אף הוא מקבל את הטומאה שהמת מטמא.
זוקק ליבום. "וזוקק ליבום": אם מת אחיו, התינוק הזה בן יומו יוצר את זיקת היבום. מובן שאין ביכולתו של תינוק לישא כעת את אשת אחיו, אבל היא נזקקת לו, כך שכשיגיע לגיל מצוות יהיה עליו לייבמה או לחלוץ לה. הזיקה נופלת עליה אף שהאח שנשאר בעולם חי בו יום אחד בלבד.
ופוטר מן היבום. "ופוטר מן היבום": הוא גם פוטר את אמו מן היבום עם דודו. תאר לעצמך שאביו מת, והשאלה היא אם אמו צריכה כעת להתייבם ליבמה. ההלכה היא שמי שמת ולא הניח בנים, אשתו נזקקת לאחיו ליבום. אבל אף תינוק בן יום אחד נחשב בן, וקיומו פוטר את אמו ואת דודו מן היבום לגמרי.
מאכיל את אמו בתרומה. "ומאכיל בתרומה": בזכותו מותר אדם אחר לאכול תרומה. המקרה הוא בת ישראל שנישאה לכהן, ומת בעלה והשאירה מעוברת. משנולד התינוק, יש לה מאותו יום בן שהוא עצמו כהן, ומחמת זה נשארת בידה הזכות לאכול תרומה, שהרי היא עדיין קשורה לבית כהונה.
נחלה. "ונוחל ומנחיל": הוא יורש והוא מוריש. למשל, אם כבר ירש נכסים ואחר כך מת, אותה ירושה עוברת ליורשיו שלו.
רציחה. "וההורגו חייב": ההורגו חייב מיתה, אף שהתינוק בן יום אחד בלבד.
אבלות. "והרי הוא לאביו ולאמו", וממשיכה המשנה, "ולכל קרוביו": כלפי אביו, אמו וכל אחד מקרוביו הוא נחשב "כחתן שלם". הגמרא מבארת שהכוונה לדיני אבלות: מתאבלים עליו אבלות שלמה, בדיוק כפי שהיו מתאבלים על ילד שהגיע לגדלות.