נדה, פרק ד, משנה ד. משנתנו מונה שורה של מקרים שבהם יוצא דם מגופה של אשה בנסיבות שאינן נכנסות לגדר הרגיל של דם נדה, ומביאה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בשאלה איזו דרגת טומאה, אם בכלל, יש בדם שכזה.
לפני שניגש למקרים עצמם דרוש כלל אחד ברקע. יש משקין היוצאים מגוף האדם, כגון רוק ומימי רגלים, שנחשבים משקין המטמאים, אבל אין הם מטמאים אלא כל זמן שהם לחים. משיבשו, שוב אינם מטמאים כלל. אותה הבחנה עצמה, טמא בלח וטהור ביבש, היא אמת המידה שמשנתנו חוזרת ומשתמשת בה.
דם נכרית ודם טוהר של מצורעת
המשנה פותחת בשני מקרים הנאמרים זה בצד זה: "דם נכרית ודם טהרה של מצורעת". הראשון עוסק בדם היוצא מנכרית. השני עוסק בדם הטוהר של מצורעת, אשה שנגעה בה צרעת והיא גם יולדת. לאחר הלידה עוברת האשה תחילה את ימי הטומאה, ואחריהם תקופה ארוכה של ימי טוהר: שלושים ושלושה יום אם ילדה זכר, שישים ושישה אם ילדה נקבה. דם הנראה באותם ימים מאוחרים הוא דם טוהר, דם טהור. שאלת המשנה היא כיצד עובד דין זה כאשר אותה יולדת עצמה מנוגעת גם בצרעת.
"בית שמאי מטהרין". לדעת בית שמאי שני אלו טהורים לגמרי. כל היוצא מן הנכרית אין בו טומאה כלל, ודם הטוהר של הימים שלאחר הלידה נשאר בטהרתו אף באשה שיש בה צרעת.
"ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה". בית הלל חולקים ונותנים לדם זה מעמד של רוקה ומימי רגליה. אין הוא דם נדה, אבל הוא אחד המשקין היוצאים מגופה, ולפיכך הוא מטמא כל זמן שהוא לח ואינו מטמא כלום משיבש.
דם יולדת שלא טבלה
"דם יולדת שלא טבלה". כאן המקרה הוא אשה שילדה, ימי הטומאה וימי הטוהר שלה כבר עברו, והיא חייבת לטבול במקוה אך עדיין לא טבלה. עתה היא רואה דם. מה מעמדו?
פסק בית שמאי כאן הוא "כרוקה וכמימי רגליה": דם זה נמנה עם שאר המשקין היוצאים מגופה, על דרך הרוק ומימי הרגלים. כל זמן שהוא לח הרי הוא טמא, ומשיבש אינו מטמא כלום.
"ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש". בית הלל סוברים שכיוון שלא ירדה עדיין למקוה, דם זה טמא ממש, והוא מטמא בין שנמצא לח ובין שכבר יבש.
מקום שבו שתי הבתים מודים: יולדת בזוב
מקום שבו שתי הבתים מודים: יולדת בזוב
המשנה מסתיימת בהלכה שבה שתי הבתים עומדים יחד: "ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש". הנושא הוא זבה בשעת לידתה. במקרה הרגיל, משסיימה היולדת את ימי הטומאה, מה שבא אחריהם, שלושים ושלושה יום בזכר ושישים ושישה בנקבה, הם ימי טוהר, והדם הנראה בהם הוא דם טוהר. אשה שלידתה באה עליה בשעה שהיא עומדת בזיבה, דינה שונה. משעברו ימי הטומאה שלה, עדיין היא חייבת למנות שבעה נקיים כדי לצאת מחובתה כזבה, ורק מאותה שעה ואילך יש לדמה מעמד של דם טוהר.
המקרה שלנו, אם כן, הוא אשה שילדה בזוב ועדיין לא מנתה את שבעת הנקיים שלה, ובאותה תקופה יצא ממנה דם. כאן מודים בית שמאי לבית הלל: דם זה טמא לגמרי, והוא מטמא בין בהיותו לח ובין בהיותו יבש.