נידה, פרק ג, משנה ד. הפרק הזה עוסק באישה המפלת, ובכל מקרה ומקרה הוא שואל באיזה מצב ההפלה מותירה אותה: האם היא טמאה טומאת נידה, האם היא טמאה טומאת יולדת, או שאינה טמאה כלל? הכול תלוי במה שיצא ממנה. משנתנו עוסקת בשפיר, כלומר בקרום או בשק שיצא ממנה, ומבחינה בין שק ריק שאין בו ולד ובין שק שיש בתוכו ולד מרוקם.
שק שאין בו ולד
המשנה פותחת: "המפלת שפיר", אישה שהפילה שפיר, והוא קרום או שק. שלוש אפשרויות נמנות כאן לגבי מה שיכול להימצא בתוך שק כזה. ייתכן שהוא "מלא מים", כלומר תכולתו מים; "מלא דם", תכולתו דם; או "מלא גנונים", חתיכות בשר קטנות. בכל שלושת המקרים הדין הוא "אינה חוששת לוולד": אין כל סיבה לחשוש שהיה כאן ולד. וממילא אין היא נטמאת כלל, לא טומאת נידה ולא טומאת יולדת.
כשיש בשק ולד מרוקם
"ואם היה מרוקם": אבל אם השפיר היה מרוקם, כלומר נראה בתוכו ולד שצורתו נגמרה, התמונה משתנה לחלוטין. עכשיו היא נטמאת בטומאת לידה, טומאתה של אישה שילדה.
המשנה פוסקת "תשב לזכר ולנקבה": מאחר שהוולד נמצא בתוך הקרום ואי אפשר לקבוע אם זכר הוא או נקבה, עליה לנהוג בחומרות של לידת זכר ושל לידת נקבה יחד. כדי להבין מה פירוש הדבר, נזכיר את שני המניינים. על ולד זכר יש לאישה שבעה ימי טומאה ואחריהם שלושים ושלושה ימי טוהר, ארבעים יום בסך הכול. על ולד נקבה יש לה ארבעה עשר ימי טומאה ואחריהם שישים ושישה ימי טוהר, שמונים יום בסך הכול.
שילוב החומרות של שני המניינים מוליד ארבעה עשר ימי טומאה, שהם ימי הטומאה הארוכים של נקבה, ואחריהם עשרים ושישה ימי טוהר בלבד, כך שימי הטוהר שלה מסתיימים ביום הארבעים, כמו בזכר. ארבעה עשר ועוד עשרים ושישה הם ארבעים, ומכאן ואילך אין היא יכולה להסתמך עוד על הקולא של ימי הטוהר.