נידה, פרק ב, משנה ד. משנה זו ממשיכה את הדיון שנפתח במשנה הקודמת, שעסקה בבדיקה הפנימית שהאישה עושה לאחר תשמיש. שם היה הכל תלוי בשעת הבדיקה: אם בדקה מיד, מניחים שהדם היה כבר בשעת התשמיש, וכל החומרות הנובעות מכך חלות. ואם בדקה לאחר זמן, לאחר שעבר פרק זמן מסוים, טומאתם של הבעל והאישה אינה אלא מספק, ואין אחד מהם חייב חטאת, שהרי אין בידנו לקבוע שהדם היה שם בשעה שהיו יחד.
מובן שמכאן מתעוררת השאלה מהי אותה הגדרה, ובזה בדיוק פותחת משנתנו: "איזהו אחר זמן?" כמה שיהוי הופך בדיקה לבדיקה מאוחרת?
השיעור שנותנת המשנה אינו נמדד בשעון אלא נלמד מדרך התנהגות רגילה: "כדי שתרד מן המיטה ותדיח פניה" - כשיעור הזמן שהיא יורדת מן המיטה ורוחצת את פניה. הלשון "פניה" נאמרה כאן בדרך כבוד, והכוונה שרוחצת את עצמה. משעבר פרק זמן כזה, שוב אין הבדיקה נקראת בדיקה מיד; אפשר שהדם שעל העד יצא באותם רגעים עצמם, לאחר שכלה התשמיש ולא לפניו. וכיוון שאין לשלול אף אחת מן האפשרויות, אין הטומאה החלה על שניהם אלא טומאת ספק, ואין חטאת.
מכאן עוברת המשנה לשיהוי ארוך יותר בלשון "ואחר כך": מה אם הבדיקה נעשתה מאוחר מזה? אם ראתה דם, נטמאת מעת לעת, למפרע עשרים וארבע שעות, לפי כללי הטומאה למפרע שנתבארו בראש הפרק. ואף על פי כן, "אינה מטמאה את בועלה": אין בעלה נגרר עמה לאותה טומאה. ואין צריך לומר שאין אחד מהם חייב חטאת.
p>רבי עקיבא חולק על הלכה אחרונה זו. "רבי עקיבא אומר: אף מטמאה את בועלה" - לדעתו הטומאה שלמפרע מתפשטת גם אל הבעל, והוא נטמא עמה. אולם הגמרא מעירה שאין הלכה כן, אלא כתנא קמא, כדעה הראשונה שבמשנה: הטומאה למפרע של עשרים וארבע שעות נוגעת בה בלבד.המשנה מסיימת בנקודת ההסכמה שבין שתי הדעות: "ומודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם, שמטמאה את בועלה". במקום שהאישה מצאה כתם, כלומר כתם דם על הבגד, מודים חכמים לדברי רבי עקיבא. כתם כזה אוסר אותה על בעלה, ואם היו יחד לאחר שראתה אותו, אין הטומאה נשארת שלה בלבד; אף הוא נטמא.
העולה ממשנה זו הוא עד כמה מדקדקת ההלכה במידת הזמן שעבר. רגעים מעטים של ירידה מן המיטה ורחיצה דיים להוציא את המעשה מכלל ודאי ולהעמידו בכלל ספק, ושיהוי ארוך יותר מרחיק עוד יותר, ומגביל את הטומאה למפרע לאישה בלבד ומשאיר את בעלה מחוצה לה.